בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, משה שרת היה הססן, מתלבט, פייסן גם מול פני רעות מובהרות וברורות. הביוגרפיה המפורטת למדי, אולי מדי, מצליחה לצייר אותו כמדינאי מורכב, שמצד אחד הבין את מגבלות הכוח ואת הצד הערבי - הוא גדל בסמיכות לערבים ודבר ערבית שוטפת כל חייו - ומצד שני ידע למתן את בן גוריון בכך שביקש להבטיח את מעמדה המדיני של ישראל, כתשתית שתעניק לה לגיטימציה גם לאחר ניצחונות צבאיים, בבחינת "הכוח לא יענה