המספר - הגיבור של "אואזיס" קיבל על עצמו להכין תקנון: כללים ברורים ומנוסחים היטב שינווטו את חייה של חברה קטנה בלב המדבר. מן הכישלון הצפוי של המשימה ומן השאלות החדשות והפרצות שמולידה כל תשובה מפציע לבסוף דווקא מצב אנושי חדש, מתוח - מפוייס. כי המלחמה על התקנון היא גם מאבקו של המספר לאחוז בממשות החמקמקה של חייו. אין זה ספר של טריפת צרור שאלות מופשטות גרידא, כמין חפיסת קלפים. וגם שאלת היחס בין שטף החיים לבין קוד מנחה היא רק גרעינה של פקעת משמעויות מרתקת. המיגרש התמאטי של הספר משתרע בין דגמים לבין מציאות: בין מערכות "סימנים" לבין עולם: בין סדר לבין כאוס: בין העקרוני לבין הנסיבתי,: בין התקדים לבין המאורע: בין התבנית הצרופה, הגיאומטרית, לבין התקרית. החוזר - שיגרתי מול החד - פעמי, השווה שבתוך השונה, המסורת, ההפשטה מול הטבע, השלם מול פירורי הפרטים, הקלסתרון והפנים, התוואי והמסע, הפאטה מורגנה, הידיעה מראש, העמדת הפנים, העבר, הזכרון, מחשבות השווא, המיון הארכיוני - כל אלה הם כוחות מארגני מציאות בספר, אלה ורבים אחרים, אפילו הנדסה גנטית. והחיפוש הוא חאר נקודת ארכמדס, נקודת המשען שביחס אליה יקבע הממשי. אבל זו מהבהבת כל רגע מצד אחר. האם התקנון חושף את המהותי בשטף החיים עצמם? האם הוא חוקים המבהירים את פרצופה של החברה, ממיינים את היש ומגישים כמיקשה אחת את התמונה השלמה,? האם כמוהו כתבנית הצרופה, המופשטת, של הבתים הקורסים, העיקרון שמעבר לחולף, הסדר שבתוהו ובוהו - כלומר: הממשות היציבה האחת? או שהוא תמרורי - עצור, נסיון לתקן את שיש - ואז, בגלל הפער ההכרחי בין רעיון ובין ביצועו, הוא זר לשטף החיים. ואולי הוא מבצר של התגוננות מפני פחד הכאוס: הפשטה המסלפת את הריב והמדון שהם החיים "כמות שהם"? האין דגם וסיגנון מתווים ערפול של הזהות, זיקה זיקתית של דבר לזולתו, שיגרה של חזרה בניגוד למקורי החריג? העותק החוזר מתמוסס את תוך אבק קודמיו, אינו ממשות לעצמה. ואולי החיים הם הרפתקה, והדמיון הצופה מראש הוא גורם מעכב, "ולעזאזל הצפוי והמוכתב", והטעם לקיום הוא בהמראה מן השיגרה? אך הבולמוס לחד - פעמי - האין הוא עצמו נדוש? - זוהי רק טיפה מן הים. כל מצב עניינים בספר מוכנס למעגל הקסמים הזה: כל מצב הוא, בו בזמן, קרקע של ממשות וגם משהו שתהום פעורה בינו לבין הממשות. ככל שמתקדם הספר מתרבים בו אלמנטים של מתח עלילתי מתמשך, כנגד הבניה - הריסה האינטקלקטואלית , ומבשיל חום אנושי. המצב הטיוטתי נעשה עקר: החיים - טנטטיביות מתמד: וכך גם במלאכת התקנון: התשובות נועדו לפתוח שאלות ולהביא לתשובות חדשות וחוזר חלילה, ורק במירווחים הקצרים בין תשובה והיהפכותה לשאלה עולה הממשות החמקמקת שהיא כל מה שיש. למילים מתווסף פירוש תוך כדי זרם החיים הנמשך. את השור אין תופסים בקרניו. "עדיין ושוב, זה מול זה, ברי ושמא (...), שאלה ותשובה ושאלה, קסם החלום, פחד בפני פשר החלומות, הקסם של פשר החלומות". וזה גם הקסם של הספר הזה....

רומן המבוסס על סיפורו של קיבוץ רביבים...

סרטי ההקלטה החסויים, שמותיר אחריו ליאון, ובהם עדותו על שנות-המלחמה בווארשה, אינם מפוענחים עד סוף הרומאן. עצם יכולתם להבהיר משהו נעשית יותר ויותר בעייתית. הרומאן מעמיד את התיעוד, הייצוג במלים או בתמונה, ואת המסירה לזולת שלא היה שם - כנסיונות שנחבטים במחסום, והמיוחד ל``זמן שמחוץ לכל הזמנים`` חומק. אבל לא רק המסירה לזולת, האמור לעבור את התהום הבלתי-עבירה שבין המשוער לבין הלא-משוער, נחסמת. גם הזכרונות מתמוססים בשכבות של הווה שבאו אחריהם. עם זאת, אין לראות ב`נקרא לו ליאון` ספר על הבעייתיות שבשימורה או בהעברתה של חוויית השואה, או עוד רומאן נדוש על הפערים שבין ייצוג למציאות או בין עבר להווה. אלה רק פרטים מתוך מכלול. הפנורמה רחבה יותר, הבעיה עמוקה יותר והיכולת גדולה יותר. לפנינו מאבקה של קבוצת דמויות גם על קליטה בהירה של חוויות ההווה - מאבק כנגד עמימות החיים והיסחפותם אל מסה אפורה שבולעת הכל. ההבהרה החווייתית אינה רק בין אדם לזולתו אלא גם בין אדם לעצמו, והבעיה אין לה מוצא: כי גם החוויה ההווית נחווית דרך הידוע ובעזרת העבר; מקום נתפס דרך מקומות אחרים, נוף דרך גופים אחרים, זמן דרך זמנים אחרים כשם שפסל נתפס דרך פסל אחר. אלה מסתירים, אך הם נם תנאי למגע בהיר. שימורו של העבר כחפצים בלי שימוש וצלינה) כמוהו כרגעי עמעום ההווה באלכוהול, של ליאון. איש אינו יכול לשער את חוויית זולתו, אבל כדי לחיות את חווייתו עליו גם להתחזות לאחר או להשתמש בפרספקטיבה של מקום וזמן אחרים. המבנה שליד הקיבוץ בנגב מכונה דווקא טירה, והטקסט של נתן-נטע האנובר מימי פרעות חמלניצקי מופיע בעת ובעונה אחת כבלתי-נמנע וכתמוה בעצם ימי השואה. היכולת לדמיין חיונית ליכולת להתבונן, והצורך לזכור ולספר מסתירים ומבהירים כאחד. היומן של ליאון שמופיע בספר הוא יומן משוער. הילד, שלו מסופר חלק מן הספר, הוא ילד מדומיין. הדמויות נמשכות לספר, ויש בהן ובסיפוריהן משהו על מעשים שהיו, ומשהו בדוי, ולא ברור מה אירע ומה הומצא: ``נקרא להם אנדי ואוריה`` - אבל כל זה לא כדי להעמיד על הפער בין ספרות למציאות או בין דמיון לחיים. הסיפור והדמיון הם הדרך לחוויה וגם המחסום בפניה, כשם שקליטת כל דבר כמושווה לדבר אחר מקהה את הייחודי, אך היא גם הדרך היחידה אליו. התפתחותן של הדמויות בספר היא אל ההתפייסות עם הבעיה חסרת-המוצא ואל קבלתה של הבהירות החלקית. רגע-החסד הברנרי שבסיום - רגע חמקמק וחולף של ``אף-על-פי-כן` - מושג בגלל היכולת לקבל ש``התבהר מה שהתבהר, לא יותר מזה, גם לא פחות.`` גדולתו של הספר הזה אינה רק בטיפול המורכב בעצם השאלה. זהו ספר שופע פרטים נכונים, ייחודיים, ואנשים אמינים איש איש במיוחדותו, ועם זאת מסובבים איש איש עוד סיבוב של בורג לחדור אל בעיה אחת מרכזית....

בספרם החדש חוזרים, לכאורה, יונת ואלכסנדר סנד לאחת הצורות הראשוניות ביותר של הרומאן, צורת ה``יומן`` שיש בה הן אותנטיות ותיעוד ישיר ובלתי אמצעי של אירועים ותגובות רגשיות ואינטלקטואליות, והן סובייקטיביות רבה, העדר פרספקטיבה אובייקטיבית או רחוק אתסטי, מחמת הקירבה היתירה לאירועים מבחינת הזמן והמקום, ומבחינת חוויתו של הכותב. אלא שבספר זה מקבלת הצורה הז`אנרית הישנה לבוש חדש ומשמעות חדשה, שכן באמצעות פרקי היומן, המתעדים לכאורה אירועים עכשווים מינוריים, מנסים המחברים ``לחפש איזו אחיזה כנגד חמקמקות הדברים, להביא איזה סדר בשטפון המלים, להציב איזה מכשול בפני חוק השאיפה אל התוהו; להציב מכשול בפני התוהו, לא פחות ולא יותר, אה?``. אחת העילות לנסיון זה היא הופעתו של סאנדו, שלחם במלחמת השחרור ועכשיו הוא מליונר אמריקאי, הבא להנציח את העלילה הגדולה בסרט, מתוך כוונה כלשונו הוא: ``להביא מליונים שיצפו בסאגה הזאת, אחת ואין שניה, והכל פה בידכם, חיי א` שם וחייך כאן, חיינו שם, אז, וחייכם, או אפילו אגיד, אם תרשה לי, חיינו כאן, חופי הויסלה וערבות הנגב, הילדה בגיטו והילדה הדומה לה ולא דומה לה, הבת שלכם, ילדה בשמש``. את הנסיון להציב מכשול בפני התוהו, באמצעותו של ``היסוד המגנטי שבתורת הצירוף``, עושים המחברים בכוח הראייה הכפולה של ``זוג מאוהב``. שניים השונים זה מזה והקרובים זה אל זה, החיים שנים רבות באינטנסיביות ובטלטלה את היותם שניים - כשכל הפסיפס המורכב עומד למבחן חוזר בראי האירוניה והפרודיה. כך נוצר רומאן אינטלקטואלי מרתק המהווה אתגר לכל קורא....

הרומאן "במדבר מלון אורחים" הוא יצירת ספרות בוגרת, בשלה לחלוטין, שהיא גם אתגר תרבותי מן המדרגה הראשונה. זוהי יצירה עמוסת משמעויות, ובה בשעה גם סיפור קריא וקליט, כתוב בחן ובקלות. עלילת הרומאן מפתחת שני מהלכים סיפוריים מקבילים: סיפור קורות חייו של בן אנוש, `צעיר האבות המייסדים` של תנועת העבודה הציונית, מנהיג כאריזמטי רב פעלים, השרוי בסוף הרומאן בשונת התשעים לחייו; ולעומתו, סיפור אהבתם וחייהם המשותפים של המספר, תלמידו ונושא כליו של בן אנוש, וטולה, אשתו, ואחר כך גרושתו. בסופו של הרומאן פרודים השניים זו מזו במשך שנים. הגיבור המספר נשא זה מכבר אשה אחרת, ואילו טולה, שעזבה את הארץ וחיה לבדה בפאריס, נתונה במצב שעל גבול הדיכאון הקליני. שני הקווים הסיפוריים המקבילים הללו מתחברים על ידי חוליות קשר. סיפור חייו של בן אנוש השתלב ואף הסתבך בסיפורם של המספר ובת זוגו. לא רק שהשניים נשארים קרובים לבן אנוש, מעין `אב` בעייתי ואולי גם הרסני, לאורך חייו חייהם, אלא שטולה קיימה עמו כנראה קשר רומאנטי חולף (אחד מרבים מאוד, מבחינתו של בן אנוש), ואילו המספר נצמד אליו, שבוי בקסם `המאגיה הלבנה` שלו, למרות שהוא נעשה מודע יותר ויותר למגבלותיו ונאלץ להודות שאולי `המאגיה הלבנה` הזאת מצויה כל כולה רק בלבו ובתודעתו שלו, של המספר. מעבר לדגם עלילתי זה של שני הסיפורים המקבילים, על הקרים הסמויים והגלויים שביניהם, מתפתח, על רקע פאנורמי רחב מאוד, סיפור גדול נוסף, שאיננו אלא אותו סיפור שאנו נוהגים לכנותו היום ה`נאראטיב` היהודי הציוני ה`גדול`, זה העומד בזמנו בסימן ויכוח עז בין אלה המאמינים באותנטיות של תכניו לאלה הרואים בו מיתולוגיה נבובה, ששירתה מטרות כוחניות ותו לא, ועתה הגיעה העת לנפצה. בין המיתוס ההרואי המדורדר אנטי מיתוס הסאטירי הוולגארי, מציע הרומאן שלפנינו מיתוס קומי, שיש בו מן הסינתיזה הבוגרת. ותוך כך הרומאן הזה הוא גם מטא סיפור, המפתח מודעות גבוהה לעצם מעשה הסיפר המתחולל בו, ולזיקה הבעייתית שבין ספרות ל`חיים` ובין ה`חיים` לבין הזיכרון, שממנו נובע האקט ספרותי. ``לא הזיכרון מתעתע בנו, אנחנו שמתעתעים בו``: משפט פותח זה מרמז על כך שהרומאן יעמיד לפניו את בעיית המאניפולציה של הזיכרון, כלומר, את הפיכת החיים למיתולוגיה באמצעות הסלקציה וה`עיוות` המונחים ביסוד הסיפר. כל העומס הזה ניתן לנו בספרם של יונת ואלכסנדר סנד מבלי שאנו, הקוראים, נחוש ולו גם לרגע תחושה של עומס. `במדבר מלון אורחים` הוא, במפתיע, ספרם ה`קל`, ה`אוורירי` ביותר של זוג המחברים. הוא משוחרר לגמרי משפע תיאורי מכביד; הוא נטול פאטוס והפלגות רטוריות. בפרקי התוגה והשבר שבו אין אנחות, ובפרקי העליה וההתגברות נעדר לחלוטין מקום התרועות וההללויות. רצף הסיפר שבו דרוך ומלא כוח, רוח מאז`ורית שפוכה על הסיפר גם ברגעיו הקודרים (מבחינת התוכן) של הסיפור. תכסיסי שנינה, שמחקי הפינג פונג עם הציטטות והשימוש ההומוריסטי או האירוני בדפוסי לשון מקובלים, מסייעים בזרימה הקולחת של סיפר, שאין בו שמץ גמגום, עיבוי יתר וכבידה, ואף לא רגע של שיעמום....