המספר - הגיבור של "אואזיס" קיבל על עצמו להכין תקנון: כללים ברורים ומנוסחים היטב שינווטו את חייה של חברה קטנה בלב המדבר. מן הכישלון הצפוי של המשימה ומן השאלות החדשות והפרצות שמולידה כל תשובה מפציע לבסוף דווקא מצב אנושי חדש, מתוח - מפוייס. כי המלחמה על התקנון היא גם מאבקו של המספר לאחוז בממשות החמקמקה של חייו. אין זה ספר של טריפת צרור שאלות מופשטות גרידא, כמין חפיסת קלפים. וגם שאלת היחס בין שטף החיים לבין קוד מנחה היא רק גרעינה של פקעת משמעויות מרתקת. המיגרש התמאטי של הספר משתרע בין דגמים לבין מציאות: בין מערכות "סימנים" לבין עולם: בין סדר לבין כאוס: בין העקרוני לבין הנסיבתי,: בין התקדים לבין המאורע: בין התבנית הצרופה, הגיאומטרית, לבין התקרית. החוזר - שיגרתי מול החד - פעמי, השווה שבתוך השונה, המסורת, ההפשטה מול הטבע, השלם מול פירורי הפרטים, הקלסתרון והפנים, התוואי והמסע, הפאטה מורגנה, הידיעה מראש, העמדת הפנים, העבר, הזכרון, מחשבות השווא, המיון הארכיוני - כל אלה הם כוחות מארגני מציאות בספר, אלה ורבים אחרים, אפילו הנדסה גנטית. והחיפוש הוא חאר נקודת ארכמדס, נקודת המשען שביחס אליה יקבע הממשי. אבל זו מהבהבת כל רגע מצד אחר. האם התקנון חושף את המהותי בשטף החיים עצמם? האם הוא חוקים המבהירים את פרצופה של החברה, ממיינים את היש ומגישים כמיקשה אחת את התמונה השלמה,? האם כמוהו כתבנית הצרופה, המופשטת, של הבתים הקורסים, העיקרון שמעבר לחולף, הסדר שבתוהו ובוהו - כלומר: הממשות היציבה האחת? או שהוא תמרורי - עצור, נסיון לתקן את שיש - ואז, בגלל הפער ההכרחי בין רעיון ובין ביצועו, הוא זר לשטף החיים. ואולי הוא מבצר של התגוננות מפני פחד הכאוס: הפשטה המסלפת את הריב והמדון שהם החיים "כמות שהם"? האין דגם וסיגנון מתווים ערפול של הזהות, זיקה זיקתית של דבר לזולתו, שיגרה של חזרה בניגוד למקורי החריג? העותק החוזר מתמוסס את תוך אבק קודמיו, אינו ממשות לעצמה. ואולי החיים הם הרפתקה, והדמיון הצופה מראש הוא גורם מעכב, "ולעזאזל הצפוי והמוכתב", והטעם לקיום הוא בהמראה מן השיגרה? אך הבולמוס לחד - פעמי - האין הוא עצמו נדוש? - זוהי רק טיפה מן הים. כל מצב עניינים בספר מוכנס למעגל הקסמים הזה: כל מצב הוא, בו בזמן, קרקע של ממשות וגם משהו שתהום פעורה בינו לבין הממשות. ככל שמתקדם הספר מתרבים בו אלמנטים של מתח עלילתי מתמשך, כנגד הבניה - הריסה האינטקלקטואלית , ומבשיל חום אנושי. המצב הטיוטתי נעשה עקר: החיים - טנטטיביות מתמד: וכך גם במלאכת התקנון: התשובות נועדו לפתוח שאלות ולהביא לתשובות חדשות וחוזר חלילה, ורק במירווחים הקצרים בין תשובה והיהפכותה לשאלה עולה הממשות החמקמקת שהיא כל מה שיש. למילים מתווסף פירוש תוך כדי זרם החיים הנמשך. את השור אין תופסים בקרניו. "עדיין ושוב, זה מול זה, ברי ושמא (...), שאלה ותשובה ושאלה, קסם החלום, פחד בפני פשר החלומות, הקסם של פשר החלומות". וזה גם הקסם של הספר הזה.