בספרם החדש חוזרים, לכאורה, יונת ואלכסנדר סנד לאחת הצורות הראשוניות ביותר של הרומאן, צורת ה``יומן`` שיש בה הן אותנטיות ותיעוד ישיר ובלתי אמצעי של אירועים ותגובות רגשיות ואינטלקטואליות, והן סובייקטיביות רבה, העדר פרספקטיבה אובייקטיבית או רחוק אתסטי, מחמת הקירבה היתירה לאירועים מבחינת הזמן והמקום, ומבחינת חוויתו של הכותב. אלא שבספר זה מקבלת הצורה הז`אנרית הישנה לבוש חדש ומשמעות חדשה, שכן באמצעות פרקי היומן, המתעדים לכאורה אירועים עכשווים מינוריים, מנסים המחברים ``לחפש איזו אחיזה כנגד חמקמקות הדברים, להביא איזה סדר בשטפון המלים, להציב איזה מכשול בפני חוק השאיפה אל התוהו; להציב מכשול בפני התוהו, לא פחות ולא יותר, אה?``. אחת העילות לנסיון זה היא הופעתו של סאנדו, שלחם במלחמת השחרור ועכשיו הוא מליונר אמריקאי, הבא להנציח את העלילה הגדולה בסרט, מתוך כוונה כלשונו הוא: ``להביא מליונים שיצפו בסאגה הזאת, אחת ואין שניה, והכל פה בידכם, חיי א` שם וחייך כאן, חיינו שם, אז, וחייכם, או אפילו אגיד, אם תרשה לי, חיינו כאן, חופי הויסלה וערבות הנגב, הילדה בגיטו והילדה הדומה לה ולא דומה לה, הבת שלכם, ילדה בשמש``. את הנסיון להציב מכשול בפני התוהו, באמצעותו של ``היסוד המגנטי שבתורת הצירוף``, עושים המחברים בכוח הראייה הכפולה של ``זוג מאוהב``. שניים השונים זה מזה והקרובים זה אל זה, החיים שנים רבות באינטנסיביות ובטלטלה את היותם שניים - כשכל הפסיפס המורכב עומד למבחן חוזר בראי האירוניה והפרודיה. כך נוצר רומאן אינטלקטואלי מרתק המהווה אתגר לכל קורא.
