ליאולה הוא סיפור קסום ומעורר השראה על יצורונת בשם ליאולה, שבוראת לעצמה עולם, בו המסקרן, היפה, ההוגן והראוי תופסים את מקומם הנכון. ליאולה הוא לא רק סיפור של מסע התבגרות, אלא גם מסה הגותית על "הראוי והנכון" בעולם. על רקע זה ליאולה מנהלת דין ודברים נוקב עם אלוהים, ממנו היא דורשת לא רק הסברים באשר להתנהגות של ברואיו, אלא גם תובעת ממנו לעמוד באחריות של "היות אלוהים"; והוא עונה, ומסביר, וחושף את סיבותיו. ליאולה הילדה מגלמת את הקסם של התום האנושי; ליאולה המתבגרת מגלמת את העוצמה שביכולת להסתכל למציאות בעיניים מבלי להתבלבל; ליאולה, כדמות, מגלמת את תפיסת "האדם המורד" של אלבר קאמי, מהיותה מסוגלת לתחום גבולות של "עד כאן" מבחינתה, כפרט אנושי, מבלי להטיל את עמדתה על זולתה. כילדה, הנמצאת במסע התבגרות, היא בוראת לעצמה – בדמיון ובמציאות – את הדמויות שהיא נזקקת לתמיכתן, אם זה "אלוהים", שעומד לרשותה כשהיא נזקקת לו, ואם זו "אימא" שעונה על צרכיה. ליאולה מוכיחה שוב ושוב את יכולותיה להפוך אויב לאוהב ולהביא את ה"קשוחים" להוציא מעצמם את הטוב האנושי – וליהנות מכך. עם זאת היא יודעת גם לנתק מגע מאלה שהיא לא מוצאת בהם את הסיכוי להמרה – כדי שהיא תוכל להמשיך הלאה. ד"ר יפעת נבו היא חוקרת בתחום התיאטרון והתרבות. במקצועה היא עיתונאית שזוקפת לזכותה כמה מאבקים מתוך עמדה של אוטונומיה אישית בפעולה, וביניהם הישגה האישי במאבקה נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי. השמיים של ליאולה הוא ספרה השני. הראשון, 'בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי-אז ועכשיו', יצא ב-2013, גם הוא בהוצאת אוריון. ...

בטנגו עם אלוהים הוא ביסודו "מסע חיפוש" אחר האוטונומיה האישית של האישה, מחקר בנבכי התרבויות היהודית והמערבית שמשימתו להגיע להבנת "מקומה" של האישה בחברה הפטריארכלית בתרבויות אלה. הספר נסמך על עבודת הדוקטורט של המחברת ומציג שתי תפיסות עולם קוטביות של היהדות כלפי האישה: זו שבמקור המקראי, המאדירה בקנון דמויות הנשים לא מעטות ומעניקה להן הילה של גיבורות תרבות, וזו שביהדות ההלכתית, הסוגרת את האישה בכלוב הביתי ומשעבדת אותה לאינטרסים הבלבדיים של הגבר. המחברת, כחוקרת בתחום התאטרון והתרבות, פיתחה את "הקריאה התאטרונית" כטלסקופ לקריאה לא משוחדת של סיפור הבריאה, מגילת אסתר, מלחמת דבורה וסיפורן של נשים מופלאות אחרות ומגלה בכל אלה עולם אחר לחלוטין מזה שסופר לנו כל השנים דרך הפריזמה ההלכתית המעוותת. בטנגו עם אלוהים נותן ביטוי, באמצעות הקריאה התאטרונית, לקריאה שונה של המציאות העכשווית ולדמויות הנשים במרכזם של רבים מהמחזות הישראליים בני ימינו. הקריאה התאטרונית מהווה גם מעין מיקרוסקופ המאפשר לחוקרת לחשוף את המניעים ואת האינטרסים הניצבים מאחורי הביקורת למיניה, שהגברים הקפידו לשמר בידיהם בקנאות במשך הדורות בלי להירתע גם משימוש בשקרים, בחצאי אמיתות ובעיקר בהדרה של נשים מגישה ישירה למקורות עצמם. הספר מציג גם תמונה עכשווית של גישה זו, הן בתרבות הישראלית והן בחוקיה, ומצביע על "הטריקים והשטיקים" שעדיין בשימוש בחיי היום-יום כדי להנציח את שעבודה של האישה. בטנגו עם אלוהים הוא ספר מחקר פמיניסטי נועז וחושפני שמוציא את הנשים מעמדת המגננה המסורתית ומעניק להן – על בסיס חוקי הבריאה המקראיים – מקום נכבד בעולם הדעת, התרבות והמציאות. המחברת, ד"ר יפעת נבו, היא חוקרת בתחום התאטרון שזכתה להוקרה ולציונים גבוהים ביותר על גישתה החתרנית והמקורית עוד בהיותה תלמידת מחקר. במקצועה היא עיתונאית שזוקפת לזכותה כמה מאבקים מתוך עמדה של אוטונומיה אישית בפעולה, וביניהם הישגה האישי במאבקה נגד לשכת עורכי הדין, שבסופו ניתנה הכרת בית המשפט העליון בחיסיון העיתונאי....

הטרילוגיה הימור גנטי מתבססת על המיתולוגיה היוונית הקלאסית ומציגה ציביליזציה בדיונית שבה משפחת האלים – הליטונים והאולימפים – היא חברה דמוית החברה האנושית, אבל בעלת תרבות מתירנית, המאפשרת סקס חופשי, נקי ממטענים מוסרניים או מוסריים. בעלילת הספר השני, עולמות של כאילו, נוחתת החללית אולימפוס על אֶרְץ', הפלנטה שבה מצאו מים, יערות וצמחים. הליטונים, וצאצאיהם האולימפים, מתנחלים ומתחילים לבנות ציביליזציה ומקווים שזו תדמה לציביליזציה שנטשו בלטאן, פלנטת האם שלהם. הם נזקקים נואשות לכוח עבודה שיממש את ההתנחלות שלהם על אֶרְץ'. לשם כך הם תורמים את החומר הגנטי שלהם לבריאת ההומינים, עם היכולת להתרבות באופן עצמי, ובכך מספקים את כוח העבודה הדרוש. בניגוד למתוכנן, הם מזניחים לחלוטין את הקמת המחקר המדעי ומתחילים להתמכר לתענוגות המין, תופעה שגוזלת את מרבית זמנם ומרצם. בו בזמן מתגלים יותר ויותר מקרי רצח של הומינים על ידי אולימפים, והציביליזציה שנוצרה על אֶרְץ' מגיעה לניוון מוחלט. הם מחליטים לנטוש את הפלנטה ללא השארת מידע על כוונותיהם או תוכניותיהם, תוך הותרת ההומינים לנפשם על אֶרְץ'....

לטאן – בין שני חורים שחורים הוא הספר הראשון בטרילוגיה הימור גנטי, המתבססת על המיתולוגיה היוונית הקלאסית. הטרילוגיה מנסה לענות על השאלה "מאין באו האלים?" באמצעות בניית עולם בדיוני של חברה דמוית החברה האנושית, שבחרה בתוואי של אבולוציה תרבותית דומה לזו של הבונובו – קבוצה קטנה של קופי שימפנזי – שמאפשרת סקס חופשי נקי מכל מטען מוסרני או מוסרי. בספר הראשון מוצגת החברה בפלנטה לטאן בנקודת זמן של שיאים בתגליות מדעיות וטכנולוגיות, בעיקר הודות לתרומתם של בני ובנות משפחה אחת, מדענים בתחומי האסטרופיזיקה, הנדסת החומרים, הגנטיקה האבולוציונית והצומח. הסיפור מתרכז בנעשה בקריית המחקר ובמוקדי מחקר נוספים, שם מוביל הקוד המניע של סקרנות ויכולת. קוד זה מתנגש חזיתית עם קוד הנהנתנות של בעלי עמדות פוליטיות בכירות, שהם גם קובעי מדיניות והקצאת משאבים. התנגשות זו בין ה"אני מאמין" בנהנתנות לבין ה"אני מאמין" בסקרנות ובידע על אודות העולם, מביאה לניסיון לפתור את הקונפליקט בדרך האלימות. הצד המתגונן – אנשי המדע – מגייסים את יכולותיהם לחשוף את מי שרוצה ברעתם, ובזכות יתרון הידע נותנים לקונפליקט פתרון בנוסח "צדק פואטי". אבל זה לא בא ללא מחיר מצידם והוא – נטישת לטאן לצמיתות....

הטרילוגיה הימור גנטי מתבססת על המיתולוגיה היוונית הקלאסית ומציגה ציוויליזציה בדיונית שבה משפחת האלים – הליטונים והאולימפים – היא חברה דמוית החברה האנושית, אבל בעלת תרבות מתירנית, המאפשרת סקס חופשי, נקי ממטענים מוסרניים או מוסריים. בעלילת הספר השלישי, אטלאנטידי: מות תומת, פרופ' גיאם מצא בסריקת העומק במימי האוקיינוס חומרים המספרים על אודות קורותיהן של שתי נערות, אטאלאנטה ונאיס, המפתחות ידידות אמיצה במהלך שנות התבגרותן בממלכה עתיקה הקוראת לעצמה אטלאנטידי, ששקעה במימי האוקיינוס. אטאלאנטה, המתגלה כבת מלך, היא ספורטאית מחוננת שגודלה על ידי דובה ביער לאחר שננטשה שם על ידי אביה המלך, שלא רצה בה מהיותה בת ולא בן. נאיס היא בת לאחד הציידים שמצאו את אטאלאנטה. בהתבגרותן הן מתמודדות עם תופעות של אפליה מהיותן בנות, ומצליחות למצוא דרכים להתגבר עליה באמצעות יכולות, כישורים ותבונה. אטאלאנטה נאלצת להתמודד מול האתגר שמציב לה פוסידון, בהתנהגותו הנלוזה, ומוצא את מותו מידיה המיומנות. אתנה, גם היא, בהתנשאות הארוגנטית שלה, מאתגרת את אטאלאנטה, שמראה לה את נחת זרועה של "בת הדובה" שמקיזה את דמה של האלה למוות....

קליידוסקופ תיאטרוני הוא מקבץ של שישה מאמרי מחקר בהיבטיו השונים של התיאטרון. הספר מבטא את השקפתה של ד"ר יפעת נבו באשר למקומו של המשחק בעולמו של האדם ולמקומו של התיאטרון בתוך אותו עולם; המשחק – במובנו כחלק ממקומה של האמנות בעולמו של האדם, והתיאטרון – במובנו כשפה להבנת העולם וכאמצעי לביטויה של הבנה זו. האמנות – על גווניה – נמצאת אי־שם בין המדע לבין הדת: האמן מבקש גם הוא להכיר את העולם, לדעת אותו באמת ולשתף באמת זו בני אדם אחרים, אבל תוך השתחררות מהדיסציפלינה של המדע, הפילוסופיה וההיגיון, המכתיבים מסלולים מובְנים ולעתים מְחַשקים. האמנות חושפת צוהר של הכרת העולם דרך הפריזמה של הפרט, לעתים במעין "קיצור דרך", לעתים אפילו במעין "קפיצה קוואנטית" מן השאלה על אודות הקיום של האדם בעולם היישר אל התשובה, שהיא אישית מאוד, אבל גם פורצת דרך אל תובנות מפתיעות. די להיזכר בציוריו של סלוואדור דאלי את השעונים הזולגים כדי להתחיל במסע־חשיבה פילוסופי באשר למהות הזמן. "יפעת נבו מציבה קואורדינטות ניתוחיות ברורות של מודל מתודולוגי, שהאוריינטציה שלו היא סוציו-אסתטית ופנומנולוגית במובהק. היא מפגינה שליטה מוחלטת בענפי מׅשְׅנה רבים של חקר הדרמה והתיאטרון, ובמחקרה בולטת ההקפדה על לכידות של מטרה ושיטה". פרופ' גד קינר על מישחקי התפקידים כמקור להתהוות התיאטרון: "מאוד התרשמתי מעבודה זו, המעידה על שליטה מצוינת בנושא, על יכולת ניתוח מעולה, ובעיקר על העזה מחקרית: כי המישחקים שהיוו מושא מחקרה מעולם לא קושרו לתיאטרון, וכמובן לא להתהוותו". פרופ' אלי רוזיק רוזן  על "אורפאוס בצומת שלושת המיתוסים": "עבודה מעולה. נהניתי לקרוא בה". פרופ' אהובה בלקין על "דמות האדם המורד כמודל דרמטי": "עבודה יפה מאוד, המעידה על הבנה מצוינת של החומר הנחקר וכושר אנליטי מעולה". ד"ר אירן קונפינו  ד"ר יפעת נבו היא חוקרת בתחום התיאטרון והתרבות. מחקריה מושתתים על עקרון "הקריאה התיאטרונית" – הן של המציאות הן של טקסטים – גישת־יסוד שפיתחה בדוקטורט שלה, שיצא לאור בספרה בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי־אז ועכשיו (2013) בהוצאת אוריון. קליידוסקופ תיאטרוני הוא ספרה הרביעי של יפעת נבו. ספרה הראשון, לך הים, ספר שירים, יצא לאור בהוצאת מחברות לספרות (1964); ספרה השני, השמיים של ליאולה (2014), יצא אף הוא בהוצאת אוריון. ...