משפחת טיטאן: בשם הצדק
כמוסת החלל האחרונה שהובאה על ידי דוריאז' והונחה על שולחני אתמול בערב, נראתה כמו הכמוסות הקודמות, על כל עטיפות ההגנה שבהן הורגלתי. קילפתי את העטיפות כהרגלי, כשבטני מפרפרת ממתח הציפייה: מה עוד צופן הציד הזה? מה שנגלה לפניי הפעם היה מעין "יומן זיכרונות" של אימי, גאיה. מעולם לא שיערתי שהיא תכתוב "זיכרונות". למי היא ייעדה יומן זה?
עכשיו, בדיעבד, אני יכול לומר בגאווה: היא ייעדה אותו לי. כדי להוכיח לי, בבוא היום, את הערכתה הגדולה לפועלי. ואולי, אם תיאלץ להציג את עמדתה בפני מקטרגיה מקרב הליטונים, שיהיה בידה מעין מסמך שיוכיח כי מעשי ידיי באו להגן עליה מפני הבריון השפל, אוראן, שאנס אותה שוב ושוב ולא הסתפק בכך אלא התכוון להתנכל לכמה מצאצאיהם שנולדו פגומים, בעיניו, ועל כן מהווים עדות חיה להיות הוא עצמו "פגום". הוא חש כמי שהנחיל להם את הפגמים ומכאן שהוא המקור לפגם. לטענתו, הוא לא יכול לחיות עם מצב שבו מתקיימת עדות-חיה להיותו פגום. ואילו היא טענה: כולם בניי ובנותיי. זכותם לחיות, ולחיות כבני חורין.
אכן, כבן לאותו אב, אך בעליל לא פגום, התנדבתי להיענות לבקשתה ולפעול לפי תוכניתה כדי להציל את אחיי ואחיותיי ה"פגומים" מתוכניתו האכזרית של אבינו לקבור אותם חיים במעמקי הימה הסגולה. הוא לא הסתיר את תוכניתו שעיקרה – להעלים את צאצאיו ה"פגומים" כך שלא ייוותר להם זכר, ולטעון בבוא היום שאלה מעולם לא באו לאוויר העולם.
אני מביא כאן את הכתוב בכמוסה כלשונו:
"ביקשתי – אני, גאיה – מכל צאצאיי הטיטאנים, בְנֵי אוּראן, להתכנס במערה הגדולה שלמרגלות הרי טריפול. כוונתי הייתה לשתפם בבעיה כאובה שלי, כאימם האוהבת, שעיקרה איום מצד אביהם להשמיד חלק מאחיהם ואחיותיהם על ידי אביהם, אוראן, בטענה שזו זכותו. אני באה כאן להעיד שאני כופרת בטענת-זכות זו להשמדת יצורים-חיים פרי רחמי, טענה שמועלית מתוך הנחת-יסוד מוטעית לחלוטין שלזָכָר המוליד מתקיימת זכות-יתר זו. מאחר שהטענה הועלתה, חשבתי שרק הוגן לשתף בה את צאצאיי.
אני מעידה בזה שכל הקורות אותנו באותה אסיפה הוא על אחריותי ועל מצפוני בלבד.
למשמע תוכניתו של אוראן, וההנמקה המתחסדת שעומדת בבסיסה, הסכימו כל צאצאיי, מי במנוד ראש ומי בצעקות זעזוע, כי הם מסכימים לחלוטין שתוכניתו של אוראן היא בבחינת עוולה שיש למונעה.
או-אז התחלתי לפרוש את תוכניתי באשר למה שיש לעשות כדי למנוע את הזדון. הסברתי כי אם טענתו של אוראן נסמכת על הנחת הסרק שזכותו להשמיד את צאצאיו-צאצאיי מהיותו זכָר, כי אז יש לבטל את זכרותו. ובמילים פשוטות: יש לכרות את איבר הזכרות שלו. מרגע שזה יבוצע, זכותו למעשה הנבלה תפקע מעצם הטענה שהוא-עצמו העלה. באשר לתוכנית הביצוע הצעתי את מועד האונס הקרוב – רדת הלילה – כי אז הוא הזמן שבו הוא מאבד את עשתונותיו מרוב תאווה וקל לבצע את הכריתה.
שאלתי מי מוכן להתנדב. התגובה הייתה המהום מתחמק. היה ברור שלא יכולתי להטיל את המשימה על קבוצת צאצאיי ה'פגומים', מחשש שלא הבינו את המשימה לאשורה ומשום מגבלות מוטוריות שיכולות לגרום לכריתת אחת מגפיו או אפילו כריתת ראשו של אוראן. זאת לא הייתה המטרה. לא כיוונתי לרצח או להטלת מום לשמם. כל תוכניתי כוּונה לשתי מטרות משלימות: האחת, לשחרר אותי מגורל האונס החוזר ונשנה, והשנייה – לבטל את ההנמקה חסרת השחר לזכותו, בשל היותו זכר, להשמיד חלק מצאצאינו בשל הטעם המופרך שהם 'לא נראים לו ראויים'.
רק קרונוס, צעיר בניי, אז בן 14, נענה לקריאתי.
נדהמתי. חששתי שזו תעוזת נעורים חסרת מודעות. 'גיל הטיפש עשרה', אמרתי לעצמי. אבל הילדון קם ונימק, קבל עם ועדה, כי מעשי אוראן הם בבחינת לא ייעשו. 'אני לא רוצה לחיות בעולם שבו מתקיימת הצדקה לרצח, להכחדת חיים, בתירוץ מתועב של זכותו של האחד על חיי האחר בשם הזכרות'. הוא שאל אותי בקול צייצני – עדיין קול של ילד – אם אביו היה תמיד 'כזה'. אמרתי 'לא' נחרץ. סיפרתי לכולם כי האב הזה ואני היינו פעם נאהבים, אבל זה היה כל כך מזמן. אוראן השתנה. אני השתניתי. ביקשתי ממנו שישחרר את שנינו מהקשר הזה שהוא אובססיבי, חולני. אבל אוראן טען ל'זכותו' גם עליי. נאחז ב'זכויות' שהוא ורק הוא החליט עליהן. סיפרתי לכל הנוכחים שנכשלתי בכל מאמציי להביא את אביהם להבנה שאני מוכנה להשתכנע, ובלבד שינסה הוא לשכנע. 'זכויות' – טענתי – זו אמירה ריקה. אבל הוא, בהתנשאות בלתי מובנת, טען, וחזר וטען, שהוא לא חייב לנמק ל'נקבה', כי אני 'קצרת שכל' ו'קשת הבנה' וחבל לבזבז עליי מאמצים. מחר יחליט, אמרתי לילדיי, שגם אותי יש להכחיד בתירוץ שימציא. הודיתי שאני חוששת לחיי.
קרונוס רתח מזעם. הילדון קפץ ממקומו וביקש שאפרט לו את תוכניתי. וזו הייתה פשוטה. נתתי לו את סכין המטבח החדה, שיועדה לחיתוך בשר. הוריתי לו להיכנס בשעות שלפנות בוקר, כשאוראן מותש מפעילות מינית, לחדר השינה שלי במערה שלחוף הים הגדול, ואז לבצע את כריתת איבר מינו, לרבות אשכיו, וכך להביאו לרגיעה. השקינו אותו בסם מי הניחוח, והוא נרדם. המעשה נעשה ללא טעות כלשהי. לאחריו הבאנו את אוראן לחוף הים, שפוף ובקושי מהלך. שחררנו אותו לנפשו, וקרונוס ואני איחלנו לו הצלחה בשמירה על 'זכויותיו'.
הזמנתי את הילדון שלי לישון במיטתי, והצעתי לו לחזור למערת טריפול רק כשירגיש שהתאושש מהחוויה הקשה שנאלץ לעבור למעני.
אני עצמי חזרתי לים, למפגש אהבים עם אוקיאן אהובי. אהבנו לתנות אהבים במי הים. נשמנו מים, נשמנו ים, נשמנו אוויר ונשמנו אהבה ולא ידענו שובעה. חלפו חודשים של אושר, ואז נולדה לנו, לאוקיאן ולי, תינוקת יפהפייה שנשמה אף היא מקצף מי הים והאוויר. הכנו לה, אוקיאן ואני, ערסל קסום מצדפת אם הפנינה ממעמקי האוקיאנוס. קראנו ליפהפייה הפעוטה אפרודיטה. היא צמחה להיות עלמה מקסימה, ילדת אהבים, שכולם הוקסמו מיופייה הקורן וממזגה המפתה.
אפרודיטה סירבה לחבור לאחיה הטיטאנים, צאצאיו של אוראן. אפילו את חברתו של קרונוס דחתה. קרונוס קיבל זאת בהבנה. הוא ירש את תפקידו של אוראן כראש המשפחה והיו לו די טרדות מהאחריות שלקח על עצמו לטפל באחיו הטיטאנים הלא מרוסנים. אני חייבת לציין שהוא מילא את תפקידו בהצלחה ראויה, בעיקר בהתחשב בגילו, הצעיר מהם בהרבה. קרונוס תבע מהמוסדות בלטאן להתיחס לאחיו לא כאל 'מפלצות' אלא כאל יצורים השונים מהליטונים, יצורים יצריים, אולי חמומי מוח, אבל לא מפלצות, ושראוי ללטאן לטפל בהם בהבנה ולא בטינה. כולם קיבלו את קרונוס כמשכין שלום בית, ולמרות גילו הצעיר הוא התקבל כיורש הבלתי מעורער של אוראן כאבי המשפחה.
אני נותרתי חופשייה לבנות את חיי מחדש. וזאת אני חבה לקרונוס, בני היקר מכול".
עד כאן הציטוט, מילה במילה, של תוכן הכמוסה כולה.
כאן המקום להציג, בתמצית הקיצור, את ששת ילדיי מרעייתי רהיה ופועלם, כדי לתת תמונה משקפת של משפחתי הגרעינית: כל הבנים והבנות במשפחתי היו עצמאיים מגיל צעיר, ואף לא אחד מהם לא נותר לגור בבית אימם רהיה. אני נטשתי את רהיה בהיות הילדים קטנים. טוב היה לי בכך. גם רהיה התייחסה למהלך ברוח טובה. הייתה שמועה עיקשת שלפיה אני, קרונוס, סולקתי מהבית בשל איזו פרשה מביכה. אבל עמדתה הבכירה של רהיה בחקר אנרגיות החלל ותרומתה הכבירה להקמת מערך החינוך המדעי מחד, ומקומי הבכיר בתחום התיעוד ההיסטורי והמדעי של לטאן מאידך, עזרו לי להשכיח את הפרשה ולמעשה – לקבור אותה כה עמוק עד כי אף אחד לא ממש ידע את הפרטים לאשורם. אני מרשה לעצמי להותיר את אותה פרשה, לעת עתה, באותו קבר שכחה.
ילדיה של רהיה התגוררו כל אחד בבית משל עצמו. האדס נדד אל המדבריות המשווניות של לטאן עוד בהיותו סטודנט לגיאולוגיה, ותוצאותיהם המעשיות של מחקריו במשך השנים הוכיחו כי התפוח לא נפל רחוק מהעץ שרהיה שימשה לו גזע איתן. קירה, הבכירה מבין האחיות, פנתה אל חקר הצומח וכשהגיעה למעמד של חוקרת עצמאית שילבה את מחקריה עם אלה של האדס, שהניבו צמחייה מדברית בעלת איכויות, ששימשה עתודת מזון לפלנטה כולה. ולמרות הקשר המחקרי ההדוק בין השניים, שחייב מגורים באזור המשווני הצחיח והמרוחק, הם התגוררו כל אחד במעון משל עצמו. הֶסטייה הייתה היחידה שלא עסקה במחקר, למרות שהתעקשה לטעון שעיסוקה בתעצומות הנפש הוא מחקר לכל דבר ועניין. היא עשתה זאת בביתה הכפרי במחוז הצפוני בקרבת הקוטב, והסתגרה מהקהילייה המדעית. היריאה לא ידעה אם הסטייה סבלה מהזיות או מדיכאון או משניהם. עולם הנפש של הסטייה היה, מבחינתה של היריאה, מרוחק ממנה לא פחות מעולמה הפיזי אי שם בקרבת הקוטב. "אם היא רוצה להעביר את חייה ליד החיים ולא בתוכם – זה עניינה", אמרה פעם בכעס לרהיה, שלא ראתה בעין יפה את היחס המתנכר והמתנשא של הקטנה אל אחותה. פוסידון, המכונה פוסי בפי כל חבריו, היה היחיד שנע ונד על פני לטאן כולה, כשהוא מערב את סקרנותו המדעית בחקר הימים, הימות וזרמיהם עם עיסוקו האובססיבי בספורט המעמקים של הימות. לפוסידון לא היה מעון קבוע. מלבד ביקוריו התכופים בבית סבתו גאיה, שעימה שמר על קשר מיוחד מאז נולד, לא נטה להטיל עוגן מגורים קבוע. הוא חש יציבות דווקא במצבי זרימה, כפי שנהג לומר.
היריאה וסיאונון הם היחידים לבית רהיה שהתגוררו באותו בית, דבר שהיה חריג לא רק במשפחתנו, אלא גם בהשוואה למקובל בקהילייה המדעית.
היריאה הייתה הצעירה בבניה ובנותיה של רהיה ושלי. סיאונון, הראשון בבנים, פינק אותה במיוחד, מלידתה. הפער של חמש-עשרה השנים ביניהם ומבנה גופו האדיר של סיאונון הקנו לרבים את התחושה שהוא מגדל את אחותו הפעוטה כאַב את בתו. עד מהרה התגלתה היריאה כילדה מבריקה, וסיאונון רתם עצמו להנחותה בשדה המדעים האהובים עליו.
סיאונון נחשב לאחד המוחות המבריקים שהיו ללטאן אי פעם. היחידה שייתכן שהאפילה עליו הייתה אימו רהיה, שחקר כוחות החלל ורתימתם הטכנולוגית לרשות לטאן הקפיצו בשנים מעטות את איכות החיים בפלנטה לרמות שלא ידעה כמותן בתקופות קודמות. מחקריה השתלבו באלה של סיאונון, והיא הייתה היחידה שאיתה יכול היה לעבוד ביחד ובמקביל, בעיקר במעבדות הענק שבהן רתמה את האנרגיות הגבוהות וניתבה אותן לצרכים האזרחיים והמדעיים גם יחד. במקביל לרתימת הכוחות הקוסמיים, אך שלא כמו סיאונון האקסצנטרי, רהיה פעלה בשקט, בדומייה ממש, והיטיבה לגייס ליטונים לא מעטים לאיתור ילדים מחוננים ברחבי הפלנטה, בעיקר באזורים הנידחים, ולהביאם למרכזי תמיכה ולמידה מיוחדים, שהקימה בקרבת קריית המחקר. היא שמחה כשקירה והסטייה מצאו את מקומן במשלחות אלה ועשו עבודה טובה עם הילדים והילדות.
כשסיאונון החליט, עם קבלת מלגת המחקר הגדולה הראשונה, לרכוש בית משלו בפרבר הקשוחים בקריית המחקר, שמחה רהיה לרעיון שיצא לחיים עצמאיים ויגור בגפו, אבל סיאונון הפתיע אותה בדרישתו שהיריאה, אחותו המבריקה, שהייתה אז כבת שתים-עשרה, תעבור לגור איתו. "רק אני יכול להמשיך ולהדריך אותה כראוי, ואני רוצה שהיא תעבור את מבחני הכניסה לאקדמיה כבר בשנה הבאה. בביתך הכשרתה תתמסמס", טען. רהיה נכנעה. עיניה של היריאה ברקו משמחה.
כאשר נרקמה התוכנית להעברתה של היריאה לביתו של סיאונון, ובמשך כל זמן הכנת האגף שלה במעונו, היא הייתה משוכנעת כי הנימוקים שהציג סיאונון בפני אימם התייחסו לחלוטין להכשרתה המדעית. אבל כבר ביום הראשון למעבר היא נוכחה לדעת שכוונותיו של אחיה הרחיקו לכת בהרבה. כעבור שמונה חודשים היא אומנם התקבלה, בציון "מעולה", כתלמידה מן המניין במסלול מדעי החיים, אלא שסיאונון נטל על עצמו להכשירה בכל תחומי החיים. כבר ביום הראשון למעבר הוא הבהיר לה כי היא האהבה של חייו, אבל אין בכוונתו להפריע לה לנהל את חייה כרצונה. כשלא ירדה לסוף דעתו, לקח אותה לחדר המיטות שלו והבטיח לה שמעתה לא יחלוק את יצועו בבית עם אף ליטונית מלבדה. "כאן זה הבית המשותף שלנו, וכל מה שאת או אני עושים מחוצה לו הוא שולי ולא חשוב. כל מה שאת או אני נעשה בהילולות ההזדווגות הוא חסר משמעות. מה שיש לו משמעות זה מה שקורה כאן, בבית הזה, ביני לבינך, כי אותך אני אוהב ואיתך אחלוק את כל מה שחשוב לי ויקר לי. את הרגשת את זה מזמן. מעכשיו תחיי את זה, אם את מסכימה לכך".
היא הסכימה.
מגורים משותפים היו רק מנת חלקם של הכפריים, אלה שרהיה הרבתה לבקר ולמצוא בקרבם את הילדים המוכשרים שאותם טיפחה בקריית המחקר ושעבורם התעקשה לתבוע תקציבי טיפוח למסלולי חינוך ומחקר כמו גם למטרות קיום ברמה הנדרשת ממי שעתידים להיות עתודת מחקר ללטאן. אני נוטה להאמין כי היריאה הושפעה מתפיסת העולם הקושרת בין המוכשרים למתוגמלים ללא קשר למוצאם המעמדי, תפיסה שאליה נחשפה מילדותה בפעילותה יחד עם אימה רהיה באותם אזורים כפריים נידחים.
בתחום התמחותה, גנטיקה אבולוציונית, נחשבה היריאה לעילוי ברמתם של אחֶיה סיאונון והאדס, האחד באסטרופיסיקה, בארכיאולוגיית חלל ובטכנולוגיות הנלוות להן, והשני בגיאולוגיה של המעמקים. היא הקפידה להיות חלק מן הקהילייה המדעית והופיעה באירועים פומביים. זה עזר להביא את פרסומיה המדעיים למקומות הנכונים, ופרט לסיאונון, אף אחד לא היטיב ממנה להשיג תקציבי עתק למחקרים המסועפים והנועזים שלה.
כאן עליי לפתוח סוגריים ולספר כי בצד אחיי הבעיתיים שעליהם היה עליי להגן מפני אבי אוראן, היו לי גם כמה אחיות מחוננות שנותרו ללא אב, שאותן לקחתי תחת חסותי, לפי בקשתה של אימנו גאיה, שהתגוררה בסמוך ועזרה בגידולן. גאיה אהבה את אחיותיי אלה אהבת נפש וקראה לכל אחת מהן "ההשראה שלי", "המוזה שלי". הייחודית מבין המוזות הייתה ניקֶה. זערורית בגודל אמת היד, מתרוצצת בתזזית לכל כיוון, מקפצת למעלה ולמטה בחוסר שקט. למי שהקשיב ללחשיה, היא הבטיחה ניצחון בכל תחרות, מאבק ספורטיבי או מלחמה. סיאונון, בבדיחות הדעת, הגיב פעם לדבריה ושאל איך היא יכולה להבטיח את קסם הניצחון. והיא ענתה ברצינות גמורה: "אני יכולה לשגר את עצמי כטיל אל טריטוריית היריב, או האויב, לקלוט באפס זמן כל נתון בשטח, כל שיח ומידע, לאתר כל נקודת תורפה, ולשוב אליך בהבזק עם האוצרות האלה שיבטיחו את יתרונך וניצחונך". הוא ביקש הדגמה, כשחיוך משועשע על פניו. היא ניתרה בהבזק מכף ידו ושבה אל אותה כף במהירות של מצמוץ, ולחשה על אזנו כך שאף אחד חוץ ממנו לא יכול היה לשמוע. החיוך האירוני נמחק לו, ואז אמר לה בחיבה: "דודה ניקה, את אוצר יקר מפז, ואני מאמץ אותך בזה להיות לי בת לוויה, לנצח". היא ניתרה בשמחה על כף ידו, אבל נותרה להתגורר באחוזתי עם אחיותיה.
