להתראות אללה / <mark>לי-אור אמיר</mark>
גילוי נאות 1 – זכיתי בספר בהגרלה. גילוי נאות 2 – אם לא הייתי זוכה, הייתי ודאי קונה אותו.

**סקירה קצרה: הפאודה של הספרים. ספר עוצמתי, אותנטי, מטלטל, מרתק ובעיניי- ספר חובה לכל ישראלי.

הספר כתוב בצורה אותנטית ועם זאת - למרות השפה ה"נמוכה" של החיילים, לא הרגשתי שהספר נכתב בשפה נמוכה, הסופרת, בתיאורים שלה ובדיאלוגים פנימיים, הצליחה לכתוב בצורה קולחת ומבריקה בעיניי,

קשה מאוד שלא להתייחס ל2 דברים אחרי קריאת הספר הזה: הספר הקודם שנקרא להתראות אללה והתאריך של היום, 7.10.
הספר הקודם היה אפי. הנוכחי נקרא כמו מותחן מהודק, לטוב ולרע. לטוב, כי כשיש לך פחות דמויות והרבה פחות עמודים קל מאוד לעקוב אחרי העלילה ולהישאר מרותק. וזו באמת עלילה מצוינת. לא זכרתי את הקודם לפרטיו ועדיין התחברתי מיד. לרע, כי בלי עלילות משנה מהותיות זו כתיבה בז'אנר. חובבי המתח והריגול יעלצו.
זה

ספר מיוחד מאוד שמשלב אקשן עם עומק פסיכולוגי. מעביר במדויק ובמפורט מה שעובר על לוחמים בשטחים ומה הם סוחבים איתם אחר כך, אבל מכניס את הקוראים גם לתוך הראש של הצד השני. הדמויות הראשיות משני הצדדים מאוד אמינות ואפשר להזדהות איתן. העלילה עצמה לא קלה ונשארת איתך גם אחרי הקריאה. יש הרבה שימוש בערבית (מתורגמת) ובמונחים צבאיים. למי שלא מכיר זה יכול לפגוע ברצף הקריאה כי צריך להיעזר בהערות שוליים בסוף העמוד,

ספר גרוע !!!!
כואב נורא לכתוב ביקורת כ"כ נוקבת, אבל מישהו צריך לעשות אותה.
מעל 100 העמודים הראשונים, אתה לא מבין אם ה'סופרת' באה לפרוש עלילה, או לדבר עם עצמה. זה אחד מהספרים המגוחכים שיש.
אתן לכם דוגמא להמחשה: תדמיינו שמעל 100 עמודים אתם קוראים מתוך מקלט שפתוח במשרד טיפוסי.. אתם שומעים את המזגן שעובד, פה ושם כיסאות זזים, ולפעמים גם שיחה שאין לכם מושג על מה היא, ולמה אתם צריכים להאזין לה. - זו