"היא עמדה שם בחוץ, בדיוק בהתפצלות של הרחובות הצילו\תעזרי לי אני טובע. יצאתי מהאוטו, הבטתי לה בעיניים ומיד ידעתי...במקרה הזה אני לא צריך מצופים." סיפוריו של נועם נגרי מייצגים תפיסה שונה וחדשנית לסיפור הקצר. נושאי הסיפורים הקצרצרים לקוחים מחיי היומיום ומן הסביבה הקרובה המוכרת לנו, אך הנושא האמיתי שלהם הוא למעשה המחשבה. בסגנון מקורי ומרענן יוצר נועם בכל סיפור אתגר קטן למחשבה, הניצב אל מול הפשטות שבאירועים שעברו, עוברים או שעוד יעברו על כל אחד ואחת מאיתנו בעצם היותנו בני אדם. התוצאה היא פריצת גבולותיה של הפרוזה ולעתים אף יציאה אל מחוץ לגבולות אמנות הכתיבה עצמה. נועם נגרי הוא חיפאי, יליד 1980, דור שביעי בארץ. "מצופים" הוא ספרו הראשון. ...

היה היה אדם והאדם היה בתוך סיפור והסיפור היה בתוך כריכה (קשה או רכה) ויחדיו התאגדו לכדי ספר. והספר היה מונח על השולחן ושניהם היו בתוך הבית והבית עמד(כמו בתים רבים נוספים סביבו) על קרקע בתוך העולם ......

זוג צעירים ישראלים מגיע לביקור קצר בבירת גרמניה. לכאורה סיפור שגרתי, אבל יש בעיה אחת – הבחור- איבד את קולו, והוא מתקשר עם חברתו ויתר הסובבים אותו באמצעות פתקים. בימי הביקור הספורים, השניים מתנהלים בין בית-המלון למסעדה, לבר כזה או אחר, וכמובן לאתרי החובה של ברלין. אבל בתוך נפשו של הבחור מתרחש סיפור מקביל, לעתים הפוך לגמרי מהמציאות החיצונית: סיפורו של המפגש הישראלי, היהודי, עם גרמניה שבה העבר מביט, מתנפל, לופת מכל כרזה ברחוב, מכל צליל, מכל אבן, ופתאום לכל דבר יש משמעות נוספת: לא רק היסטורית אלא פואטית, קיומית, עכשווית. נועם נגרי מצליח בנובלה "טקנומליה" לנער ולהאיר באור חדש את הסטריאוטיפים המוכרים - לעתים זהו אור מטאפיזי, ולעתים דווקא אור מילולי, פשוט - וכל זה בכישרון כתיבה ייחודי, בשפה שמלהטטת וממציאה עצמה תוך כדי תנועה. נועם נגרי הוא סופר, איש חינוך ומוסיקאי. ספריו הקודמים: "מְצוֹפִים" (2007), "רסיסים של אור שבור" (2012)....

הילד בן שלושים, הוא חוזר לבית הוריו שמתו. כעת עליו לפרק את החיים שהיו לו בבית ילדותו, למיין את פרטי העבר ולסדר אותם בארגזים. החל מרגע החזרה אל הבית, נדמה שהבית מתנגד לנוכחותו, דוחה אותו מעליו. הוא מטיל ספק בזיכרונותיו, אולי מרכיב להם חלקי חילוף. דברים מוזרים מתרחשים סביבו. הוא פוגש בשכן של הוריו, חוקר זיכרון שהוּקע מן האקדמיה, ועסוק באובססיביות בשכתוב גרסאות לרגע אחד בחייו שהשפיע עליו עמוקות. בין השניים מתפתחת דינמיקה המובילה את הגיבור לשכתב את סיפורו שלו, במקביל לניסיון הפיזי לייצר סדר בין קירות הבית. אולם העיסוק בסדר וההתמודדות עם ההליכים הבירוקרטיים של המוות הם רק צל לגוף האמיתי – גוף החיפוש אחר קיום וחיות חדשה, שיוכלו אולי לעמוד בפני עצמם. האם יצליח לספר את הסיפור? האם יש להשלים את חלקי הפאזל או דווקא לפרק אותם כליל כדי להצליח להמשיך הלאה?...

אֲנִי כּוֹתֵב אוֹתָךְ,אֲבָל אֵינֶנִּי מְדַמֶּהבָּאוֹתִיּוֹת פָּנִים אוֹ גּוּף;נְקֻדּוֹת הַשָּׁקָה בֵּינִי לְבֵינֵךְ;דִּמְיוֹן חָטוּף.הַשֵּׂעָר שֶׁלָּךְ מִתְפַּזֵּרבַּחֹמֶר אוֹ בָּרוּחַ, נַעֲמָה?הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ, יָם אוֹ אֲדָמָה?בַּמַּעֲבָר שֶׁל הַבָּשָׂר בַּסּוּפֶּר - אַתְּ יוֹדַעַתלְהַצְבִּיעַ עַל הָאֵזוֹר שֶׁאֵלָיו נִקְוֶה הַדָּם?מָה נוֹתָר מֵהַלֵּב הַמְּפַזֵּז עַל מַגַּשׁ מַתֶּכֶת אוֹ הַשָּׁטבְּאִי הַכַּסְפִּית שֶׁהוּא הַגּוּף? "ממטר" הוא ספר שירה העוסק במקומו ובאפשרויותיו של היחיד בתוך תא משפחתי שהתפרק לחלקיו. במרכזו - בן יחיד, שאיבד את הוריו, וכותב לעצמו אחות דמיונית. הספר הוא הרהור מתמשך על יכולתה של השירה לברוא עולם אלטרנטיבי, הפוך, שבו המתים חיים והחיים נתונים למרותם של המתים. בדחיפות לשונית בלתי רגילה, בתנופת הלשון השרה, הופך נועם נגרי את המילים לגופים אמיתיים. השירה נותנת חסות זמנית מפני המוות ולמרות הידיעה הברורה שאין בכוחה לרפא את תחושת האובדן, השיר הוא כוח חי שהופך את החסר לחסד.נועם נגרי הוא סופר, מוזיקאי ואיש חינוך. פרסם עד כה שלושה ספרים (מצוֹפים, 2007; רסיסים של אור שבור, 2012; טֶקנומליה, 2016). מגוון מסיפוריו ומשיריו פורסם בעיתונים, כתבי עת ומגזינים ספרותיים. ...