"...בן-אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך לכל אשר-אני מראה אותך כי למען הראותכה הבאתה הנה הגד את-כל-אשר-אתה רואה לבית ישראל:" (יחזראל מ, ד) "כשהחורף היה כבר בעיצומו, עליתי יחד עם חברי על משאיות צבאיות נהוגות בידי חיילי 'הבריגדה היהודית'...לפנות ערב נעצרו המכוניות ליד הגבול...והתחלנו לצעוד בשבילים בהרי האלפים...ההליכה היתה קשה מאוד, בשלג ובקור אימים, והיא נמשכה שעות רבות בלילה, כדי לא להתגלות לשומרי הגבול משני צדיו. צעדתי בשורה עורפית כשמאחורי אישה צעירה עם תינוק בידיה. ברגע מסוים התחילה האישה להתלונן שהיא נחלשת ושלא תוכל להמשיך. ניגשתי אליה, לקחתי את תינוקה בזרועותי ונשאתיו עד שעברנו את הגבול והגענו לצד האיטלקי. כמוני עשו גם אחרים, כדי להקל על האמהות". כך מתואר אחד משלבי מסעותיו של מחבר הספר, מיכאל גולדמן גלעד, בדרכים ה"בלתי-לגאליות" של אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה לעבר ארץ ישראל המנדטורית. מי באש ומי במים, הכתוב בצורת יומן, פורש את סיפורו של צעיר יהודי יוצא דופן, ניצול אושוויץ, מאז בריחתו מצעדת המוות, הצטרפותו לשורות הצבא האדום, ניסיונו לעלות ארצה כמעפיל, גירושו למחנות ההסגר הבריטיים בקפריסין, ועד לעלייתו ארצה עם קום המדינה. בקורותיו האישיים של המחבר, המסופרים בשפה אותנטית והולמים את הלך הרוח של התקופה הדרמטית ההיא, משתקפים גם האירועים ההיסטוריים שהסעירו את אירופה באותם ימים. ...

"במאי 1945 אושפזתי בבית חולים סובייטי זמן קצר לאחר שחרור פולין. שכבנו ארבעה פצועים בחדר כששתי אחיות בלבן נכנסו אליו. 'חברים', הן אמרו, 'המלחמה נגמרה'. אני לא חושב שאני יודע למצוא את המילים הנכונות, שאדע אי-פעם למצוא אותן, כדי לתאר כמה גדולה היתה השמחה. הפצועים, חלקם קטועי רגליים, חלקם קטועי ידיים, חלקם חבושים מכף רגל ועד ראש, נעמדו. ומי שלא יכול היה לעמוד, התרומם מעט במיטה. עמדו, הצדיעו ושרו את ההמנון הרוסי. עמדתי איתם, שרתי איתם ובכיתי איתם. רוסיה לא היתה המולדת שלי, ההמנון הרוסי לא היה ההמנון שלי, אבל זה היה רגע מופלא שבו הייתי שותף, שווה בין שווים, לתקווה הענקית שחצתה גבולות ולאום שחיים חדשים מחכים לנו. רגע אחד של חסד גדול. "'ועכשיו, כשהמלחמה נגמרה', שאל אותי חבר רוסי ששכב לידי, 'לאן אתה חוזר?' עברו כמה דקות עד שיכולתי לענות לו, לענות לעצמי. 'אין לי לאן לחזור', אמרתי לו, 'אין לי בית'. "כשנתיים אחר כך מצאתי בית לחזור אליו והגעתי לישראל. כאן ביתי עוד מעט 80 שנה, וכאן אני כותב את הספר הזה, סיפור חיי"....