הספר מגולל לראשונה, בצירה רציפה ובלוויית מסמכים, מהם שעדיין לא פורסמו, את פרשת יישובו ופיתוחו של הנגב לאחר החתימה על הסכמי שביתת - הנשק בשנת 1949 עד לפרוץ מבצע קדש בשנת 1956. הממשלה והמוסדות ביקשו ליישב את הנגב במהירות על - פי התוכנית הפיזית הארצית של האדריכל אריה שרון משנת 1951. העיקרון המרכזי של התוכנית היה פיזור האוכלוסייה, יצירת מדרג יישובי, מתן תעסוקה, מזון, דיור ~ביטחון לעולים החדשים. המדינאים אף הכריזו על הנגב כספר מועדף ונדמה היה כי החבל ייבנה כמתוכנן. אך בשל אילוצים פוליטיים, כלכליים וחברתיים נאלצו המוסדות המיישבים לפתח וליישב את הנגב על - פי תפיסה מרחבית אחרת. פרקי הספר מאירים סוגיות מהעבר באור מחקרי חדש: הפער היישומו - מקצועי שנוצר בין התוכניות הגרנדיוזית של בן - גוריון, טבנקין ומנהיגי תנועות פוליטיות אחרות ליישב את הנגב במאות כפרים וערים, ובין התוכניות המצומצמות בהרבה, שבוצעו הלכה למעשה; 'מפעל הנגב', שיצר תפיסה מרחבית חדשה והציע צורות התיישבות חדשות וביסוס החקלאות על נתוני קרקע ואקלים האופייניים לנגב הצפוני והמערבי; הדיון הציבורי בגורלן של הקרקעות הנטושות באזור; הקמת מערכת הניסויים החקלאיים וטיפוח ענף הפלחה כרכיבים יסודיים בפיתוח החקלאות המדברית; ראשיתה של החדירה היישובית לדרום הרחוק ולערבה. הפרקים מתבססים בעיקר על ארכיונו העשיר של דוד בן - גוריון, שהוביל את ההתיישבות והפיתוח בנגב, המצוי במכון למורשת בן - גוריון בקריית שדה בוקר, על המסמכים של מתתיהן כהנוביץ ועוזריו בימפעל הנגבי, המצויים בארכיון ע"ש טוביהו באוניברסיטת בן - גוריון, ועל מסמכי תחנות הניקיונות החקלאיים והמחקר בנגב. זהו ספר המשך לספרו הקודם של ד "ר חנינא פורת, מישימון לארץ נושבת, שהציג את תולדות ההתיישבות בנגב עד קום המדינה. המחבר משמש מרצה במחלקה לגאוגרפיה באוניברקיטת בן - גוריון בנגב....

הספר בוחן את תכניות האב ואת תכניות המתאר לפיתוח הנגב וליישובו משנות החמישים של המאה העשרים ועד שנות האלפיים, ובעיקר את הפער שנוצר בין הבטחות הממסד ליישב את הנגב ולראות בו ספר מועדף ובין מיעוט הפעולה בשטח. בתוך כך מתוארת התפתחות הרעיון של שינוי מעמדה של באר שבע מעיר למטרופולין הרביעית בישראל, על רקע מאבקים פוליטיים במדינה והעימות הלא פוסק בין המרכז לפריפריה. לראשונה נעשה כאן מאמץ לבחון לעומק את התכניות הרעיוניות והסטטוטוריות - מתכניתו של אריה שרון 'תכנון פיסי בישראל' משנת 1951 עד התכנית 'נגב 2015' משנת 2005 – ולהציג את עמדות המתכננים שלהן בעניין פיתוח הנגב ויישובו ואת התייחסותם לרעיונות המרכזיים של הממסד הציוני: פיזור האוכלוסייה, כיבוש השממה, התיישבות בספר ועיבוי הגבולות, כור ההיתוך ומיזוג הגלויות. מטבע הדברים העניק המחקר חשיבות לבחינת תכניות שנות האלפיים, שנוצרה בהן שפת תכנון חדשה: 'תמא 31', 'ישראל 2020', 'קדמת נגב', 'תמ"א 35", 'באר שבע מטרופולין 2000', תמ"מ 4/14' ונגב 2015'. בספר מנותחים תכניות יישוב הקבע עבור הבדווים וכן השינוי שחל בתפיסות התכנון מהעיירה תל שבע, שהוקמה כמאהל בדווי , עד ההצעות ליישוב בצורות התיישבות חדשות, ובכלל זה יישובי הפזורה, בתחום מטרופולין באר שבע. תהליך הגלובליזציה לא פסח על הנגב. המחבר מזהה את עקבותיו ואת השפעתו על תכניות האב ועל תכניות המתאר בכל הקשור לתשתיות, לתעסוקה, להשקעות הון רב-לאומי ולתהליכי הפרטה. במחקר מובאים טקסטים הלקוחים מהתכניות ומובא פירושם, ובאמצעות תעודות ומחקרים המחבר מצייר בפני הקורא תמונה הממחישה את מאמצי המתכננים לפתח את הנגב מספר בשנות החמישים למטרופולין בשנות האלפיים. ד"ר חנינא פורת, מרצה במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, התמחה בגאוגרפיה היסטורית, חוקר את תהליך רכישת הקרקע ותולדות ההתיישבות בנגב. ...

סיפורם של המוכתרים העבריים בנגב הוא במידה רבה סיפור ההתיישבות היהודית החדשה באזור. הקהילה היהודית החדשה בעזה ובבאר שבע, קבוצות החלוצים בחוות רוחמה ובנגבה, בשלושת המצפים, באחת-עשרה הנקודות ובשבעת יישובי העיבוי - בכל אלה כיהן "מוכתר מקומי" בשכר, גם בתקופת השלטון העות'מאני וגם בתקופת המנדט הבריטי. המוכתר הממונה, צעיר יהודי שידע את השפה הערבית ונשא בצקלונו אידאולוגיות שרכש בתנועות הנוער, לא רק ייצג את היישוב החדש אל מול קציני המחוז הבריטים ולא שימש רק כאיש הקשר עם השכנים הבדואים. הוא היה נציגם של הציונות ושל ערכי תנועת העבודה שעיקרם עבודה עצמית, יחס של כבוד לשבטים השכנים ולימוד אורחות חייהם, חיפוש מתמיד של קשרים במטרה לעצב חיים של "דו-קיום", ולימוד הנגב על צפונותיו כדי להפכו בשיטות מודרניות לאזור חקלאי פורה. המוכתר מטעם היישוב צויד על ידי מוסדות היישוב, קרי ה"הגנה" והסוכנות היהודית, בנסיון המצטבר של מוכתרים ותיקים, נשלח להשתלמויות ולקורסים בשפה המדובר ובמנהגי השבטים ולמד להשיג ידיעות עבור הש"י ונשק עבור ה"הגנה....

הספר בוחן את תכניות האב ואת תכניות המתאר לפיתוח הנגב וליישובו משנות החמישים של המאה העשרים עד שנות האלפיים, ובעיקר את הפער שנוצר בין הבטחות הממסד ליישב את הנגב ולראות בו ספר מועדף ובין מיעוט הפעולה בשטח. בתוך כך מתוארת התפתחות הרעיון של שינוי מעמדה של באר שבע מעיר למטרופולין הרביעית בישראל, על רקע מאבקים פוליטיים במדינה והעימות הלא פוסק בין המרכז לפריפריה.לראשונה נעשה כאן מאמץ לבחון לעומק את התכניות הרעיוניות והסטטוטוריות - מתכניתו של אריה שרון 'תכנון פיסי בישראל' משנת 1951 עד התכנית 'נגב 2015' משנת 2005 - ולהציג את עמדות המתכננים שלהן בעניין פיתוח הנגד וביישובו ואת התייחסותם לרעיונות המרכזיים של הממסד הציוני: פיזור האוכלוסייה, כיבוש השממה, התיישבות בספר ועיבוי הגבולות, כור ההיתוך ומיזוג הגלויות. מטבע הדברים העניק המחקר חשיבות לבחינת תכניות שנות האלפיים, שנוצרה בהן שפת תכנון חדשה: 'תמ"א 31', 'ישראל 2020', 'קדמת נגב', 'חמ"א 35', 'באר שבע מטרופולין 2000', 'תמ"מ 4/14' ו'נגב 2015'.בספר מנותחים תכניות יישוב הקבע עבור הדווים וכן השינוי שחל בתפיסות התכנון מהעיירה תל שבע, שהוקמה כמאהל בדווי, עד ההצעות ליישוב בצורות התיישבות חדשות, ובכלל זה יישובי הפזורה, בתחום מטרופולין באר שבע.תהליך הגלובליזציה לא פסח על הנגב. המחבר מזהה את עקבותיו ואת השפעתו על תכניות האב ועל תכניות המתאר בכל הקשור לתשתיות, לתעסוקה, להשקעות הון רב-לאומי ולתהליכי הפרטה. במחקר מובאים טקסטים הלקוחים מהתכניות ומובא פירושם, ובאמצעות תעודות ומחקרים המחבר מצייר בפני הקורא תמונה הממחישה את מאמצי המתכננים לפתח את הנגב מספר בשנות החמישים למטרופולין בשנות האלפיים....