הספר בוחן את תכניות האב ואת תכניות המתאר לפיתוח הנגב וליישובו משנות החמישים של המאה העשרים ועד שנות האלפיים, ובעיקר את הפער שנוצר בין הבטחות הממסד ליישב את הנגב ולראות בו ספר מועדף ובין מיעוט הפעולה בשטח. בתוך כך מתוארת התפתחות הרעיון של שינוי מעמדה של באר שבע מעיר למטרופולין הרביעית בישראל, על רקע מאבקים פוליטיים במדינה והעימות הלא פוסק בין המרכז לפריפריה.
לראשונה נעשה כאן מאמץ לבחון לעומק את התכניות הרעיוניות והסטטוטוריות - מתכניתו של אריה שרון 'תכנון פיסי בישראל' משנת 1951 עד התכנית 'נגב 2015' משנת 2005 – ולהציג את עמדות המתכננים שלהן בעניין פיתוח הנגב ויישובו ואת התייחסותם לרעיונות המרכזיים של הממסד הציוני: פיזור האוכלוסייה, כיבוש השממה, התיישבות בספר ועיבוי הגבולות, כור ההיתוך ומיזוג הגלויות. מטבע הדברים העניק המחקר חשיבות לבחינת תכניות שנות האלפיים, שנוצרה בהן שפת תכנון חדשה: 'תמא 31', 'ישראל 2020', 'קדמת נגב', 'תמ"א 35", 'באר שבע מטרופולין 2000', תמ"מ 4/14' ונגב 2015'.
בספר מנותחים תכניות יישוב הקבע עבור הבדווים וכן השינוי שחל בתפיסות התכנון מהעיירה תל שבע, שהוקמה כמאהל בדווי , עד ההצעות ליישוב בצורות התיישבות חדשות, ובכלל זה יישובי הפזורה, בתחום מטרופולין באר שבע.
תהליך הגלובליזציה לא פסח על הנגב. המחבר מזהה את עקבותיו ואת השפעתו על תכניות האב ועל תכניות המתאר בכל הקשור לתשתיות, לתעסוקה, להשקעות הון רב-לאומי ולתהליכי הפרטה. במחקר מובאים טקסטים הלקוחים מהתכניות ומובא פירושם, ובאמצעות תעודות ומחקרים המחבר מצייר בפני הקורא תמונה הממחישה את מאמצי המתכננים לפתח את הנגב מספר בשנות החמישים למטרופולין בשנות האלפיים.
ד"ר חנינא פורת, מרצה במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, התמחה בגאוגרפיה היסטורית, חוקר את תהליך רכישת הקרקע ותולדות ההתיישבות בנגב.