הספר מגולל לראשונה, בצירה רציפה ובלוויית מסמכים, מהם שעדיין לא פורסמו, את פרשת יישובו ופיתוחו של הנגב לאחר החתימה על הסכמי שביתת - הנשק בשנת 1949 עד לפרוץ מבצע קדש בשנת 1956. הממשלה והמוסדות ביקשו ליישב את הנגב במהירות על - פי התוכנית הפיזית הארצית של האדריכל אריה שרון משנת 1951. העיקרון המרכזי של התוכנית היה פיזור האוכלוסייה, יצירת מדרג יישובי, מתן תעסוקה, מזון, דיור ~ביטחון לעולים החדשים. המדינאים אף הכריזו על הנגב כספר מועדף ונדמה היה כי החבל ייבנה כמתוכנן. אך בשל אילוצים פוליטיים, כלכליים וחברתיים נאלצו המוסדות המיישבים לפתח וליישב את הנגב על - פי תפיסה מרחבית אחרת. פרקי הספר מאירים סוגיות מהעבר באור מחקרי חדש: הפער היישומו - מקצועי שנוצר בין התוכניות הגרנדיוזית של בן - גוריון, טבנקין ומנהיגי תנועות פוליטיות אחרות ליישב את הנגב במאות כפרים וערים, ובין התוכניות המצומצמות בהרבה, שבוצעו הלכה למעשה; 'מפעל הנגב', שיצר תפיסה מרחבית חדשה והציע צורות התיישבות חדשות וביסוס החקלאות על נתוני קרקע ואקלים האופייניים לנגב הצפוני והמערבי; הדיון הציבורי בגורלן של הקרקעות הנטושות באזור; הקמת מערכת הניסויים החקלאיים וטיפוח ענף הפלחה כרכיבים יסודיים בפיתוח החקלאות המדברית; ראשיתה של החדירה היישובית לדרום הרחוק ולערבה. הפרקים מתבססים בעיקר על ארכיונו העשיר של דוד בן - גוריון, שהוביל את ההתיישבות והפיתוח בנגב, המצוי במכון למורשת בן - גוריון בקריית שדה בוקר, על המסמכים של מתתיהן כהנוביץ ועוזריו בימפעל הנגבי, המצויים בארכיון ע"ש טוביהו באוניברסיטת בן - גוריון, ועל מסמכי תחנות הניקיונות החקלאיים והמחקר בנגב. זהו ספר המשך לספרו הקודם של ד "ר חנינא פורת, מישימון לארץ נושבת, שהציג את תולדות ההתיישבות בנגב עד קום המדינה. המחבר משמש מרצה במחלקה לגאוגרפיה באוניברקיטת בן - גוריון בנגב.
