בצבע השבועה מבקש יצחק מלר, אורתופד אונקולוגי בכיר, לתאר בשפה בלתי מעונבת, ישירה ופשוטה כיצד רופא ישראלי מתמודד באופן יומיומי עם קפיטליזם משתולל, כיבוש מתמשך ובירוקרטיה רפואית שקמה על יוצריה. עמדתו הביקורתית והתקיפה היא בראש ובראשונה אנושית וחומלת ומספרת את סיפורה של המציאות הישראלית דרך אחת מחצרותיה האחוריות המורכבות והטעונות: מערכת הבריאות. מסכת סיפוריו וגלריית הדמויות המתוארות בהם (עצור פלסטיני הנתון לחקירת השב"כ, אישה מן הפריפריה החברתית, חולה נשוא פנים) מזכירה לנו את התביעה המוחלטת שסבלם של חולים מטיל על החברה שהם חיים בה. מלר נענה ככל יכולתו לדרישה זו, אבל למרות זאת, התביעה המוסרית העולה מסבלם של החולים מתוארת בספרו כאילו הייתה קרן אור שנידונה להישבר ולהידרס בתוך התווך העקום, העכרורי והכאוטי של המצב הישראלי. הספר אינו מנסה לארגן מחדש את המציאות הזאת, אינו מנסה לנקות אותה מפגמיה, אלא מתמקד במצבים ובמשברים שבהם נתקל המנתח, בהחלטות המהירות שהוא נדרש לקבל מדי יום ביומו. מלר משתמש בכישרון המסַפר הטבעי שלו בווירטואוזיות ומציג שורה ארוכה של צילומי תקריב משכנעים, הממחישים את הניגוד שבין צרכיו של החולה לצרכיה של המערכת הרפואית הישראלית, שלרגעים נדמה שאינה מפסיקה לתחבל תחבולות שיאפשרו לה לחמוק מאחריות. אבל בין השורות הביקורתיות של מלר, בזוהר הבוהק של יחסי החולה והרופא, "העומדים במלחמה הזאת דווקא באותו צד, מאוחדים מול אויב משותף", נמצא גם יסוד אוטופי, מתקן. חיים וייס ואמיר בנבג'י ...

שני סיפורים מתוך זיכרון ודמיון, ארוגים על בסיס פיגומים אוטוביוגרפיים: בסיפור הראשון, אדם זקן מספר את חיי סבו, דרך חוויות ושיחות מילדותו בחברת אותו סב שהיה אנאלפבית מוחלט, אפיקורוס אידאולוגי, סנדלר-אומן, קלפן מדופלם ובעיקר שורד בלתי נלאה שהגיע לציונות ולמדינת היהודים כי זה מה שהאוניברסיטה של החיים לימדה אותו. בסיפור השני, אותו אדם זקן מתאר את אימו קשת היום במהלך-חיים מר, ובעיקר בשנים האחרונות לחייה. הוא מלווה אותה כבן בכור, רופא במקצועו, בתהליך הדעיכה והמעיכה העצמית תוך חשיפה של הסבל, הכאב, הדיכאון והאומללות שהיא משדרת ומפזרת לכל עבר ואל מול חוסר האונים שלו עקב אי-יכולתו לעזור לה במימוש משאת נפשה, ההתאבדות עליה היא חולמת מגיל צעיר....

בשנת 1966 פרסם הסופר הצעיר יורם קניוק את הנובלה "חימו מלך ירושלים" אשר עסקה בהלם קרב. יצחק מלר יוצא בספרו למסע טקסטואלי בין כתביו הנפתלים של קניוק על מנת להבין כיצד השפיע הלם הקרב ממלחמת תש"ח על מכלול כתיבתו של קניוק. מלר טוען שקניוק בחר בדרך הישירה, הבוטה והאכזרית ביותר כדי לייצג את הטראומה-פוסט-טראומה האישית שלו, ואת זו של החברה הישראלית-יהודית: הוא בחר לטבול את העט בתוך הפצע, לתחוב את אצבעותיו במורסות כרוניות מדממות. את דרכו של קניוק ניתן לכנות בהקשר זה "גם וגם" או "זה לצד זה וביחד", כלומר שהוא מצווה עלינו לחיות עם הסתירות באמצעות המשקפת הפוסט-טראומטית. דרכו הפואטית של קניוק היא בחירה בחזרתיות כפייתית של צימודים פרדוקסליים: מצד אחד התרסה אנטי-ממסדית חסרת רסן, מצד שני חתירה עיקשת לפשרה, פיוס, שיתוף וויתור על שנאות ונקמות. על פי קניוק יש לחטט בפצעים, להעלותם על פני השטח וללמוד לחיות איתם. על פי הגיון זה אין זה חטא להשוות בין השואה לנכבה – כל אחד ואסונו הוא. גם אם מתקיים ניגוד בין היהודי שחזר מהגלות לפלסטיני הילידי, גם אם הייתה מלחמה ונוצרו יחסי כובש-נכבש, אדון ומשרת, גם אז חייבים לדעת לגשר באמצעות הכרה הדדית וניסיונות עיקשים ובלתי פוסקים לסליחה, פיוס ופשרה. באותה מידה שאי-אפשר להחלים מהלם קרב אישי אלא יש ללמוד לחיות אתו ולצידו מחדש, כך יש לנהוג בשברים החברתיים-פוליטיים שנכפו עלינו כאן ועכשיו. ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט של יצחק מלר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מלר פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה וארבעה ספרי פרוזה שעוסקים בחיי האנשים הקטנים והשקופים בעולם החולי והרפואה ומחוצה לו....

הנובלות חוברו בשנים 2022-2020. הסיפור התנשמת מהר הזיתים הוא דיסטופיה המתארת את המתרחש במדינת ישראל ובעולם לאחר הלילה שבו הר הבית נעלם! ובמקומו נותר חור שחור. דרך העיניים של מִקְבץ גיבורים, מתואר תהליך הידרדרות חברתית־פוליטית של המין האנושי במשך כשנתיים, עד למפץ גדול מפתיע. התנשמת המשקיפה מן הצד מתווכת בין הבורא לברואיו. עיר קטנה הוא סיפור ריאליסטי המתאר מערך התנהגויות מגוּון של פסיפס אנושי בעיר קטנה בפריפריה של מדינת ישראל בתקופת מגפת הקורונה ובתקופת ההפגנות נגד הממשל המנסה לבצע שינוי משטרי דורסני. תיאור האירועים הוא מנקודת מבטם של האזרחים הקטנים, משלמי המיסים, מלמטה, מהשטח כלפי מעלה....