התנשמת מהר הזיתים
הלוא גם פרומתיאוס שהביא את אש החיים והמוות אל בני עמו ונענש, גם אחרי שחרורו מן הצוק ומן העיט שניקר וזלל מכבדו, עוד נשארה לו שלשלתו עם שבר הצוק שחוברה אליו להזכירו את עונשו וחטאו... אבל באמת את כבדו אכלו בני האדם: שיניהם חדות יותר מכל מקור, נגיסותיהם מכאיבות יותר מכל נקירה, ובעיקר, מילותיהם כבדות מצוקים.
(יובל שמעוני, מבעד לקרקעית השקופה, עמ' 424)
ההיעלמות
הם היו שלושה בנים בשבילי החיים בדרכם אל משהו או מישהו. הם יצאו, הלכו, היו ונפגשו במקרה, ללא דירוג או סולם עדיפויות. הראשון היה ההלך, המשוטט, הצליין המחפש. השני היה האזרח הקטן בן השבט. השלישי היה האדם הצעיר בן העולם המודרני. לראשון קראו אלכס, לשני יהודה ולשלישי עמוס. נכון, הקורא ודאי שם לב שבשלושה גברים עסקינן, בני העשור הרביעי לחייהם לערך, ושלושתם היו בעיר באותו בוקר מר, נמהר ומוזר של אביב, כשהר הבית נעלם כאילו לא היה שם מעולם. באותו הבוקר היה שם בור ענק שדמה ללוע של הר געש זקן, מותש וכבוי.
אלכס נפלט לאוויר העולם לפני 39 שנים מרחמה של אישה שחורה אחרי מערכת יחסים עם גבר לבן. ביציאתו החפוזה מתעלת הלידה, טרם זמנו, הוא בקושי צרח כי חבל הטבור היה כרוך סביב צווארו הזעיר. הוא כמעט פג אבל שרד באיטיות מגושמת. הוא נשאר כל חייו בן יחיד, צאצא בודד לאימו החד־הורית, תופרת מוכשרת בעיירה קטנה אי שם במזרחו של כוכב כדור הארץ באחת הגלקסיות הנידחות של המערכת. הילד הקטן התחזק במהלך צמיחתו והפך לגבר מרשים ורציני, חכם, נטול שמץ של ערמומיות ובעל חוש מופלא לשאילת שאלות. עד כה הוא נשאר רווק שידע נשים מדי פעם. בגיל 22 הוא עזב את הבית ואת אימו, עם תרמיל גב ומעט כסף שחסך בעבודות מזדמנות בשנים האחרונות מאז סיים בקושי את בית הספר התיכון, יצא לשוטט בעולם תוך כדי הקפדה כפייתית על שמירת קשר (מכתבים, טלפון או מיילים) עם האישה המזדקנת שהשאיר מאחוריו, אישה פשוטה ואדוקה בדתה. הוא נהג לנוע בצעידה רגלית, טרמפים או תחבורה ציבורית, לן בטבע או באכסניות זולות, ולמחייתו עבד בעבודות זמניות פשוטות, חוסך סכום כסף מינימלי והכרחי כדי להגיע ליעד הבא. הוא לא תיכנן מראש מסלולים ויעדים ברורים אבל בחר בכיווני תנועה כלליים לפי מזג האוויר הצפוי בעונות השנה. לאלכס לא הייתה מצלמה והתיעוד היחיד מהמסעות נשאר חרוט על פני קליפות מוחו, בזיכרונו ובדפים של יומן שבו כתב דברים בצורת נקודות למחשבה, ראשי פרקים, תיאורי אירועים יוצאי דופן, שיחות מרתקות ומשפטים ואמירות שצצו במוחו כתגובה לשיחות עם אנשים שנתקל בהם. חשוב לציין עובדה אחת שולית לכאורה: אלכס היה בן אנוש חסר אל או דת או שניהם. להלכה ולמעשה הוא האמין באמירה שדבר לא קיים כשלעצמו, יש רק יחסים בין דברים. כפי שיסביר בעתיד, הוא היה יצור מאמין במובן זה שהוא לא היה בהמה, עץ או אבן, ענן או מים ושמיים, והוא העדיף להתמודד ולהבין, ואז להאמין עם קורטוב של ספקנות ובלי קידוש או הקדשה, פרט לחיי אדם באשר הוא אדם. מכאן ברורים לנו העניין והתשוקה של אלכס להיחשף, לחפש ולנבור בתוכו ובתוכם של אחרים ללא רתיעה, כדי להבין ולחוש, כדי להתחבר, כדי שאולי האודיסאה שלו תביא אותו קרוב יותר לשלמות והשלמה, תביא תרומה לעצמו ולזולתו. וזה מסביר את עצם הגעתו לעיר הגדולה והקדושה בימים שלפני אותו בוקר מר, נמהר ומוזר כשהר הבית נעלם.
יהודה היה יהודי יליד הארץ, בן 41, נשוי ואב לחמישה ילדים, חובש כיפה שחורה שבעבר הייתה סרוגה. רואה חשבון במקצועו שעבד במוסד ציבורי מוכר, משרד החינוך. הוא ומשפחתו התגוררו בעיר הקדושה לא הרחק מאותו הר הבית. יהודה היה אזרח נאמן, בנה של הציונות הדתית הלאומית של העם היהודי ומדינתו המתחדשת, אדוק במידה רבה, שהלכה וגברה עם השנים. את שירותו הצבאי עשה כמשגיח כשרות ואיש דת, נציג הרבנות הצבאית בגדוד שריון סדיר. מחלון דירתו באחת השכונות מדרום מערב לאגן הקדוש הוא נהג להשקיף על הר הבית, המסגדים, הכותל ושלל הכנסיות שמסביב וגם על בתי הקברות של השבטים השונים, המפוזרים מסביב לחומות: עדות חלקית לכמויות הדם שאבני וסלעי ההר שתו במהלך ההיסטוריה של העיר הזאת ועדות חלקית אחרת לרצון העז להיקבר בה עקב קדושתה שלא תמיד מוסברת, שהרי זו עיר שהמוני נודדים סקרנים פקדו אותה מאז שמאן דהוא הכריז עליה קדושה, ולא חשוב למה ולמי וכמה.
יהודה היה אדם מופנם, חמור סבר, שתקן וכפייתי, עוף מעט מוזר בתוך הציבור הדתי, מישהו עצמאי בדלת אמותיו. הוא לא היה תלמיד חכם, תורתו לא הייתה אומנותו ופולמוסנות לא הייתה נר לרגליו. כאמור, הוא שירת בצבא הציוני, למד מקצוע מכובד ועסק בו לפרנסתו. הוא הפך מאז ליהודי דתי חרדי ששולח את ילדיו ללמוד בתלמודי תורה וישיבות ומאמין באמונה שלמה ללא עוררין באל, בתורתו ובשליחיו הרבנים. הוא הקפיד על קלה כחמורה וניהל את ביתו תחת הכותרת "והצנע לכת" וכיבוד הורים וזקנים. לא שמחת חיים עניינה אותו, אלא כבוד, הגינות ורצינות ללא קורטוב של שובבות. אבל הוא לא הסתגר בין חומות שהרי עבד במשרד החינוך הציבורי והסתובב בין קהלים שונים. בפועל, החומות שהקים היו בתוכו פנימה, שקופות כלפי חוץ. יש שיגידו כי בית גידולו במשפחה של זוג הורים ניצולי שואה עיצב את אופיו הנוקשה.
ועמוס, ג'ינג' תכול עיניים, יליד קיבוץ גלילי, בן 37, נשוי טרי לאישה צעירה בהיריון התחלתי, גר בתל־אביב ועבד בירושלים כעורך דין מתמחה בבית המשפט העליון המשקיף מרחוק על אותו הר בית מפורסם. עמוס היה ישראלי שורשי, אומנם יהודי מהסוג הנכון לפי ההלכה, אבל אתאיסט חילוני מובהק, סוציאל־דמוקרט ליברלי בדעותיו ואורח חייו, אוהב בני אדם באשר הם כאלה שמאמין בתורת דרווין, וגם צמחוני מגיל קטן. ובקיצור, יצור מרובה זהויות חד־כיווניות בעליל. מטבע הדברים, עמוס היה איש שמאל ציוני, מנותק מן ההלכה היהודית ומתעלם ממנה. אשתו הייתה אתאיסטית פרואנית והוא עצמו היה בן ליוצאי חצי האי קרים שהיגרו ממנו לפלשתינה אחרי מלחמת העולם השנייה מסיבות ובנסיבות של ציונות הכרחית, כי העם היהודי חייב מדינה משלו, והיו ממקימי הקיבוץ הצפוני.
בהפסקות הצהריים ובערבים ולילות שבהם נאלץ להישאר בעיר עקב העומס בעבודתו של מתמחה שאפתן כמוהו, הוא נהג להסתובב ברחבי העיר ובקווי התפר שלה, סתם כדי להתרשם, לעשן ולאכול במקומות עממיים שכאלה, להיפגש, ובעיקר לפטפט, עם אנשים מקריים בני שבטים שונים. מבחינתו, האקדמיה והמשפט, כבודם במקומם מונח, אבל לאוניברסיטה של החיים יש מקום נכבד באותה המידה, והרי האווירה שלה (של האוניברסיטה של החיים) מרחפת ברחובות שבהם מתהלך ההמון, הערב רב, העם או האספסוף, תלוי במתבונן ובמקשיב. עמוס היה חולם נמרץ ואופטימיסט מושבע שהבהיר לעצמו יום יום כי העתיד המחכה לו יעוצב על ידו, ועל ידו בלבד.
בעיר הקדושה חיו, נעו ונדו, כמובן ומן הסתם, עוד בני תמותה רבים מכל המינים, הסוגים והצבעים. חלקם אהבו אותה, חלקם התרגלו אליה כמו בורגנים טובים, אחרים תיעבו אותה, והיו גם כאלה שהיו אדישים אליה או פשוט לא ידעו מקום אחר ואולי לא רצו לדעת. ברם־אולם, כולם, אלה שנולדו בה וגדלו בה ואלה שהגיעו אליה בכוונה או בלעדיה, כולם חשו וידעו שהיא מקום יוצא דופן בין ערי המדינה והעולם, לא בגלל תפקידה הרשמי כבירת מדינת היהודים, אלא בגלל אותו הר הבית, האגן הקדוש ששכן בריבוע הדרום־מזרחי של חלקה העתיק שבתוך החומות. לכולם היה ברור שהיא, וההר שבטבורה הם מעין סלע־קיום היסטורי לטוב ולרע לכמעט כל בני האדם שמפוזרים ברחבי הכדור הקטן בקצה הגלקסיה של השמש. רובם הבינו שהאתר הזה שייך לכולי עלמא ובאותה העת משמש מטרה לניכוס עצמי של שבטים שונים שמקור ההבדלים ביניהם קשור לשוני בדת ואמונה, היסטוריה ותרבות ועוד כל מיני דברים אחרים. משום מה לכולם היה ברור מעבר לכל ספק ופקפוק שרק דם שפוך יוכל אולי ביום מן הימים לפרק את חבית חומר הנפץ הזו. וכן, כולם פחדו מאותו יום מר ונמהר, יום אחרית הימים, יום האפוקליפסה הארמגדונית האולטימטיבית, מי ומה שלא תהיה ועם משיח כזה או אחר.
האם אלכס הזר המשוטט, יהודה היהודי הדתי האדוק ועמוס היהודי החדש החילוני, הם המייצגים הנאמנים של ההמונים בעיר הקדושה? ממש לא! השלושה, ועוד רבים שיופיעו בהמשך, הם האבנים הבודדות בפסיפס הרבגוני שאינו ניתן לייצוג מידתי ויחסי סביר. ועם זאת, אין מנוס מלעקוב אחרי סיפורי הבודדים שחוו את אירועי אותו היום שבו קרה הדבר הנורא ההוא.
* * *
אז מה קרה באותו בוקר מר, נמהר ומוזר שבו הר הבית נעלם?
אלכס הגיע לעיר מממלכת ירדן השכנה כחודשיים לפני פרוץ האירוע. בארנקו נח סכום כסף שחסך שם ואמור היה להספיק ברווחה לחצי שנה לערך. הוא רצה להקדיש את הזמן כולו להכרת העיר המסקרנת הזאת, הוא שמע עליה משחר נעוריו אך לא האמין לסיפורים. הוא השתכן באכסנייה קטנה וזולה בחלקה העתיק של העיר, ברובע הארמני. האכסנייה שכנה בבניין עתיק בן שתי קומות. בקומה העליונה גרו בעלי הבית, זוג זקנים ממוצא ארמני (מבני משפחתם המורחבת היו גם צאצאים של ניצולי הטבח ההוא). בקומה התחתונה היו כמה חדרים ובהם מיטות כפולות, שירותים משותפים, מטבחון וחדר אוכל קטן שבו הוגשו ארוחות בוקר שכללו לחם טרי, זיתים, חמאה וגבינה לבנה, קפה ותה וריבה תוצרת בית. המקום היה נקי ומסודר ויכול היה להכיל לא יותר מעשרה דיירים בעת ובעונה אחת. את המקום ניהלה אישה צעירה ונמרצת, קרובת משפחה מאומצת של זוג הזקנים, ושמה נורה. במרחק מה משם רבצה כנסיית סנט ג'יימס.
אלכס היה דייר ותיק ויציב. שותפיו לחדר התחלפו מדי כמה ימים. בחודשיים שלפני בוקר האירוע הוא שוטט ברחבי העיר המערבית החדשה, בעיר העתיקה ובכפרים שמסביב, מתרשם, נפגש, מדבר ומשוחח, וכותב ביומנו כמעט מדי יום. הבחור לא מיהר לשום מקום ופעילותו נעשתה בניחותא וברוח חביבה. הוא נהג להתכרבל במיטתו מוקדם בלילה ולקום ולצאת לדרכו מוקדם עם שחר, ולכן נהג לאכול את ארוחת הבוקר לבדו בחדר האוכל הריק אף לפני שנורה ירדה מהקומה העליונה להתחיל את יום עבודתה. הרוב המכריע של האורחים לא העז לקום לפני השעה תשע. לעיתים רחוקות ישב אלכס עם נורה לקפה של בוקר לפטפוט, לשמיעת והשמעת סיפורים הדדיים. תקופת השנה הייתה אביב פורח ואלכס אהב את הבוקר וסלד מן הלילה. הוא היה איש בשיא כושרו שסגד לשמש ולא ללבנה שהייתה חשודה בעיניו. בשבוע האחרון הצטרף לחדרו בחור אוסטרי צעיר בשם ורנר, תרמילאי פרוטסטנטי טיפוסי, צליין מעריץ של ארץ הקודש וסטודנט לארכאולוגיה מוכוונת מטרה, הרצון להכיר לעומק את מולדתו של ישו שלו.
בערבו של אותו היום שבו התפוצצה פרשת ההתאדות של פריטי ההר הקדוש נכתב ביומנו של אלכס בשפת אימו, אנגלית פשוטה, כך:
הבוקר התחיל כרגיל. דווקא הבוקר הייתה לי שיחה מעניינת עם נורה. ישבנו בחדר האוכל הקטן כשבחוץ שרר עדיין חושך. השולחן היה עטוף במפה רקומה בצבע תכלת. נורה הגישה פרוסות לחם ארמני מסורתי שעשוי מקמח מלא וקרוי "לוואש" לצד חמאה, ריבת לימונים וקפה שחור מורתח בספלים שמעוטרים בציורים ארמניים כחולים. כבר ידעתי שבבית הזה לא מזכירים את המושג "קפה טורקי", ובכלל כל מה שטורקי היה מוקצה אפילו באמירה בלבד.
הבוקר בפעם הראשונה היא סיפרה ובקווים כלליים מאוד, שהזקנים האלה, דודים רחוקים, קיבלו, אימצו וגידלו אותה. בזמן הטבח הארמני במזרח טורקיה, בסוף מלחמת העולם הראשונה, אימה של נורה הייתה תינוקת, הסבא והסבתא נשחטו לנגד עיניהם של הוריה הצעירים והם נאלצו לברוח. אימה זכרה במעומעם, רק מהסיפורים של אחרים, את מסע התלאות של בריחתם דרך עיראק, סוריה ולבנון. לעיר הקדושה היא הגיעה לבדה, מותשת ויתומה. זוג הדודים הזקנים קיבל את פניה בחום. היא הקימה משפחה וחסתה בצילם של זוג הזקנים, נצר לארמנים ירושלמים זה כמה וכמה דורות, שהיו ללא ילדים. נורה הייתה בת יחידה וכאשר הוריה הלכו לעולמם בנסיבות טרגיות (האב היה ערבי נוצרי מקומי שמת בתאונת עבודה בהיותה ילדה והאם נפטרה מאוחר יותר מסרטן), הדודים הזקנים אימצו אותה והיא נשארה איתם והפכה ליורשת היחידה שלהם.
שאלתי בתוכי, איך זה שזוועות כאלה מתרחשות לאור יום והכול מעשה ידי אדם, זה שנברא בצלם אלוהים? בורא עולם לא טורח להסביר דברים בנליים כאלה, מה זה בשבילו אם לא פסיק בעולם שהוא ברא בהבל פיו. נורה נשבעה שלעולם לא תעזוב אותם ולכן גם אינה מתחתנת ומקימה משפחה. אולי תספיק לעשות זאת אחרי לכתם... אולי? אני הקשבתי בלי לחטט בפצע מבחוץ, אבל בתוכי התכווצתי מאימה. היא הייתה נינוחה ורק פעם אחת פלטה משפט שאותו הבנתי רק מאוחר יותר, "אני לא מבינה איך ישראל, מדינת היהודים, לא מכירה בטבח הזה אחרי השואה שהם עברו בהמשך הדרך, זאת בגידה מעבר לבגידה, אבל עזוב, זה, מה זה כבר עניינך, טייל חורש עולם כדי לראות וליהנות, למה לך להתערב."
סיפרתי לה שהיום אני שוב מתכוון להגיע לכותל היהודי ולעלות להר כדי להתרשם מהמסגדים שעליו ואולי לפגוש משוטטים אחרים כמוני ולפטפט על כוס קפה היכן שהוא, בעיקר לדלות ולהצליב מידע על דרכים זולות להגיע לאירופה בעתיד הקרוב.
יצאתי לרחוב והתחלתי לצעוד בנחת לכיוון מזרח ודרך הסמטאות אל הכותל. כבר הלכתי לשם כמה וכמה פעמים, שוטטתי ברחבי העיר העתיקה במשך חודשיים וכבר לא נזקקתי למפות או להכוונה מהעוברים והשבים. בכל זאת שמתי לב שמשהו קרה כי מה שהיה ברחוב בהשוואה למה שהורגלתי לראות כל בוקר בשעה כה מוקדמת, השתנה. מספר הגברים הבודדים שחלפו על פניי היה מעט גדול יותר. הם היו לבושי שחורים עם תלתלים מסולסלים משתלשלים מאחורי או מלפני אפרכסות האוזניים וארנקים תחובים בין בתי השחי. חלק מהם זרמו לכיווני ולא לכיוון הכותל כפי שהתרגלתי לראותם בשעה הזאת כל בוקר. אבל הפרצופים! הם היו חיוורים, דאוגים, מפוחדים, המומים, ובעיקר לבנים ומבוהלים, כאילו חזרו מאזור שבו ראו משהו בלתי מתקבל על הדעת. הם נעו במהירות כאילו רוצחים או מראות זוועה או הוריקן רודפים אחריהם. נעלמה ההליכה המתונה של בוקר יום חדש לתפילת בוקר שגרתית. בשעה הזאת, ממש לפני הופעת השמש, אין ילדים, נשים או פועלים, וודאי לא כאלה שהולכים לכיוון הכותל והמסגדים. הנתון היחיד שנראה לי מוזר במקצת היה הפרצופים וכיוון התנועה, אבל לא חשבתי על שום דבר ולא חשדתי בדבר.
המשכתי ללכת בסמטאות. פניתי ימינה אל הרחוב שבקצהו אפשר לראות את הכותל שחוסם את האור, והנה ראיתי מרחוק אוויר נקי בלבד, שקוף כאילו שם באופק יש אך שמיים, בלי פריטים שמסתירים. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אולי טעיתי בדרך ולא שמתי לב, אולי דעתי הוסחה, אבל אז, בחלוף כמה דקות של צעידה מהססת, הגעתי אל קצה הרחוב, ועדיין אותו אוויר לבן־תכול, ובמקום רחבה מרוצפת, אנשים רבים וקיר אבן ענק וחוסם... יש רק כלום, אין, ובאופק הקרוב נראים גבעות רחוקות ובתים מפוזרים כמו דרך משקפת שמשקיפה מעבר לכיפת המסגד המוזהבת. אלא שהטיית הראש כלפי מטה מראה לעיניך לוע, בור חום־שחור בגודל של כמה מגרשי כדורגל ללא תחתית נראית לעין, ומסביב, בשלושה כיוונים לפנים, אותו אוויר לבן־תכול, חלל עולם ללא דברים. הייתי על סף עילפון, כאילו אני עומד בתוך ענן באור יום ובלי נוף. אבדו לי חוש הכיוון, חוש הזמן וחוש המקום. האם אני חולם בהקיץ? האם אין אנשים מסביב? השקט היה מקפיא. הרגשתי כמו אשת לוט שקפאה בזמן, אלא שלפני ההתאבנות היא ראתה את העיר שהכירה עולה בלהבות, קדם להתאבנות תהליך, משהו שאפשר להבינו, ולא משהו פתאומי חסר פשר והיגיון. חשתי שרגליי זזות אחורה באיטיות זוחלת ומלפנים אין הר הבית, אין כותל, אין מסגדים, אין גשר, אין רחבה עם רהיטים ושלטים, ומן הצדדים לא רואים דרכים לסמטאות אחרות ולא זרימה של אנשים... יש רק ריק. המוח התרוקן ממחשבות והתחיל אט אט להתמלא בתהיות ושאלות או התגלויות משונות אך סבירות: אז כל זה קרה בלילה! בלי רעש וצלצולים! כך סתם! ומי יכול לעשות דבר כזה בבת אחת ובהרף עין? הרי אין כאלה מכשירים, אין כאלה פצצות עם משתיקי קול כל כך מוחלטים, מה זה? האם זה נס? זה עונש? זה פלישת חייזרים? איפה אלוהים, כל אלוהים שלא יהיה? הרגשתי שאני זז עוד כמה צעדים לאחור, נעמד ומתנדנד קלות, כאילו מחפש כיסא לשבת. אפילו לא שמתי לב שעוד כמה אנשים עמדו שם כמו נרות שכבו.
איני זוכר כמה זמן עמדתי שם. ברגע כזה או אחר, לנוכח הלם התימהון, הגיעו משליטי הסדר המעשיים, אנשי המשטרה ועוזריהם. הם גדרו את המקום, הציבו שלטי אזהרה, ולשם שינוי הכול נעשה במין שקט מוות, ללא קולות של מלמולי תפילות ברקע. פניתי לאחור ובאיטיות חולמנית ולא יציבה צעדתי, ריחפתי לכיוון שער יפו ומשם לעיר הקדושה החדשה. לא עלה בדעתי לחזור לאכסנייה, לספר, לעדכן, לשתף, מוחי מרוקן, הייתי בתוך ענן לבן. באוויר זמזמה איזו אוושה קלה בכיווני זרימה לא ברורים, מעין רחש־בחש שנע בכבדות ממרחק רב לכיוון שלי, כאילו גל צונמי נראה מעבר לאופק, רחוק, ולא ברור איך ומתי ואם בכלל, יגיע אליי. לכאורה, זה אמור לעורר פלצות, אבל לא ממש כי זה רחוק, רחוק ולכן כאילו לא נוגע בי, אני מחוסן ומוגן וזה ממילא יחלוף לידי או רחוק ממני. ניסיתי לא לחשוב כמו היען שטומן את ראשו בחול כדי לא לראות ואז האיום באמת איננו — סיפור שהפך לאמת מוצקה ופתגם צרוב בתודעה ואינו בר מחיקה — אבל כך חשתי. עדיין היה שקט של בוקר חדש, עדיין לא היו עיתונים. לא חשבתי לפנות לרדיו, שהרי לא ידעתי עברית פרט למילים שימושיות, וגם לא עלה בדעתי לגלוש בנייד לאתרי חדשות בעולם שאולי כבר הרעישו עולמות וכותרות. אצלי עדיין שרר הלם התימהון.
צעדתי ברחוב יפו לכיוון השוק וחיפשתי בית קפה פתוח. מצאתי אחד כזה בצומת רחובות היכן ששוכן בית חולים ושם התיישבתי בפינה וביקשתי אספרסו כפול ומכופל. המקום היה עדיין ריק ואני התרכזתי בקפה וביומן... ובתימהון.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
