דוד מלך ברוקלין

פסל דוד של מיכאלאנג'לו המוצב בפירנצה, מהווה אחד מסמלי הרנסאנס, הוא תמונת דוד שלי, המייצגת עבורי תמימות ותעוזת נעורים של צעיר יפה תואר שעלה מהצאן בכדי להנהיג את ישראל מול הפלשתים בשעתה הקשה ביותר, תדמית נפלאה לדוד המלך כמיתוס שהשתרש בקרבי.

<mark>ג'וזף הלר</mark>, הציב לי תמונה חלופית, של דוד המלך בזקנתו, כשגופו בוגד בו, אך הוא עדיין חד מחשבה וזיכרון בכדי להתחשבן עם האמת והזיוף של חייו ומור

איזה ספר נהדר!
ולמרות המוזרות שלו כביכול.
ציירו לכם רגע תמונה של חבורת בובות ישובות במעגל, ואז ציירו לכם שמגיע בן אנוש מאחורי כל בובה, מכניס אליה יד, ומדובב אותה. אם תרצו, מפיח בה חיים מלאכותיים. עכשיו נסו לחשוב על ההבדל בין המצב שבו רק התבוננתם בבובות, ובמצב שבו ראיתם אותן מדברות, רבות, חושבות. איזה יופי הא?
הסגנון המיוחד הזה, לוקח חתיכות מההיסטוריה ומהעבר שכמובן עבר, מכניס ידיים אל כל חתיכה,

אוקטובר, עלים ראשונים של סתיו נשרו על אדמת טאיוואן כשסין פלשה. ציר הרשע רוסיה-סין-איראן סוחף את האנושות אל מלחמת עולם שלישית. יוסיריאן חדש מגויס ונשלח אל מותו. מלכוד 22 חי וקיים.

היצירה מגוללת את קורותיו הצבאיים של יוסריאן, בחור צעיר שכל מבוקשו הוא לחיות. הבעיה היא שכולם מנסים להרוג אותו – מדינות הציר, מפקדיו, עמיתיו, חבריו ואפילו מספר רופאים וזונות רחוב.
יוסריאן מוכן למות, אך לא במלחמה, במשא

לא יאומן איך ספר אדיד שפורסם בשנת 1961 על ידי סופר יהודי גדול, <mark>ג'וזף הלר</mark>, על המלחמה של טייסים אמריקאים שטסו במטוסי B-25 בסוף מלחמת העולם השניה והפציצו את צפון איטליה שנשלטה ע"י גרמניה הנאצית, כל כך רלוונטי למלחמה שחיילינו נלחמים על הקרקע ברצועת עזה כבר קרוב לשנתיים ?

על זה נאמר – סדנא דארעא חד הוא – שבתרגום מושאל פירושו – טבע האדם במלחמה אחד הוא, ולא משנה מהי המלחמה.

שתי המלחמות כמובן צודקו

ספרנית: אני רואה שלקחת סופר יהודי אמריקאי, יש לנו הרבה סופרים יהודים אמריקאים חדשים, בדיוק עכשיו קיבלנו את הספר של ... את רוצה לנסות במקום מה שלקחת?
אני: לא.
ספרנית: טוב, את יודעת, זה לא הספר הכי חזק שלו, את רוצה להחליף למשהו יותר טוב?
אני: אני רוצה את זה.
כך התחיל הדו-שיח שלי עם ציירו לכם. מעולם קודם לכן לא ניסתה ספרנית למכור לי ספר אחר לאחר שכבר בחרתי וחיכיתי בדלפק. ציירו לכם, אותו דווקא א

כשסיימתי לקרוא את "משהו קרה" הבנתי ש... משהו קרה!
ראוי לציין שהספר לחלוטין לא מתאים למי שמחפשים ספרים "נקיים" - <mark>הלר</mark> משתמש בשפה גסה ובוטה, שאומנם חיונית לעלילה (אם אפשר לקרוא למה שקורה בספר 'עלילה'), אבל בהחלט לא מתאימה לעדיני הנפש, רכי הנשמה וכאלה שלא יכולים להסתדר עם אהמ... נוכחות מרובה מדי של האיברים האינטימיים בספר שהם קוראים (כולל השימוש באיברים הללו).
אם מתגברים על המשוכה הזו, מי שהדבר מהוו

כשהורדתי את הספר מהמדף בספריה, חשבתי שמדובר בעוד פרוזה מבטיחה מבית היוצר של <mark>ג'וזף הלר</mark>.
ובכן - לא מדובר בפרוזה, אלא בכתיבה שמושכת לכיוון של ספר עיון. אבל לא מדובר גם בספר עיון במובן הרגיל של המילה. אפשר להגדיר את הספר כספר עיון פרוזאי, יותר מאשר פרוזה עיונית, אבל עם הטאץ' ה<mark>ג'וזף הלר</mark>י הייחודי, האופייני לסופר.

הספר סוקר - באמצעות התמונה "אריסטו מתבונן בפרוטומה של הומרוס" - את ההסטוריה של יוון העת

<mark>ג'וזף הלר</mark> מתח את הגבולות - אבל הוא עשה זאת בחינניות.

בהתחלה התרעמתי על ה"חילול" לכאורה של דמויות התנ"ך - אבל אז הבנתי שבראיה אני נכנסת לעולם שהסופר ברא. הוא לא חייב לי או לאף אחד אחר דין וחשבון. מכיוון שכך, החלטתי שאדחה את הטיפול ביבלות שהלר רמס לאחרי הקריאה, ופשוט צללתי פנימה.

<mark>ג'וזף הלר</mark> הוא סופר של ספר אחד. יצירת המופת שלו
"מלכוד 22" לנצח יזכר כאחד הספרים המוצלחים ביותר של המאה ה20. הספר משעשע, ציני ואמיתי עד כדי טירוף.
אבל הוא יחיד ומיוחד במינו, שום ספר שג'וזף כתב לפניו או אחריו לא ישתווה לו לעולם. ניסיתי שלוש ספרים שונים
של הלר ואף אחד מהם לא היה מוצלח, ואפילו לא רק בהשוואה ל"מלכוד", אלא פשוט גרועים בפני עצמם. או שהעלילה הייתה עמוסה מידיי, מאולצת, או סתם חוזרת על