בּוֹאִי אֵלַי, אַהֲבָה קְדוּמָה, חֲבֵרַת אֱמֶת, וְתִתְפַּשְּׁטִי. מָאַסְתִּי בְּמַעֲרֻמֵּי בָּשָׂר, פָּנִים נְפוּלוֹת, גּוּף רוֹעֵד וְשָׁבוּר. אֲקַנֵּא לָךְ עַד זְרִיחָה בְּקֹר בֹּקֶר מְלַטֵּף, אֶתְרוֹצֵץ בְּנַעֲלַיִם בֻּצִּיּוֹת בִּשְׂדֵה זְרִיעַת שִׁיר מַעֲלוֹת. היש קורא שיוותר אדיש לשורות הנפלאות הללו? שירתו של שוקי גוטמן היא בדיוק כך: גוף רועד ושבור, מתרוצץ בנעליים בוציות בשדה שיר המעלות. בספרו החדש, 'מיקוד עצמי', משכלל גוטמן את השפה לכדי תנועה מורכבת של פיתול ותנועה, תוך שימוש בלשון חופשית, עוקפת מוסכמות, אף פעם לא צפויה. זוהי לשון עקמומית שבוראת את היפה מכל – את לשון המראות של השירה. יקיר בן-משה...

לספר ביכוריו של שוקי גוטמן, "פסנתר מושתק קול", יש הרבה קולות. למעשה, הפסנתר הזה הוא תזמורת שלמה – תזמורת של אדם אחד. השירים של גוטמן משתברים למגוון צירופים לשוניים, עשירים ברטוריקה ובשינויי גוף מפתיעים; כך למשל הוא כותב בשיר 'ביקור קצר': שָׁלוֹם, בָּאתִי לְבִקּוּר קָצָר. / אַתָּה לֹא / אֲנִי אוֹ אַתָּה – / בָּאתִי לְבַקֵּר בַּזְּמַנִּים / שֶׁהָיִינוּ. רָאִינוּ". האם ראינו? במבט מקרוב ניתן לראות כי בתוך המימד המשחקי והקרקסי של הספר מסתתרת בהלה גדולה. השירים של גוטמן מוליכים אל הסוף. אל הריק הגדול החבוי בתוך העולם, בתוך האני, ובוודאי בתוך השפה – עד כדי מחיקה עצמית; וכך הוא כותב בשיר 'חתמתי': "אִשַּׁרְתִּי לְפַרְסֵם / צַו הַסְגָּרָה לְכָל הַחַיִּים. / / חָתַמְתִּי / מוּל מַרְאָה. / / אֵדִים מִתְפַּזְּרִים בִּדְמָמָה". במלים אחרות, "פסנתר מושתק קול" הוא ספר של נגינה ברעש דומם. הוא אמנם מפלח את הלב, מנקב את הגוף כמו בירייה מתוך אקדח (מושתק קול!), אך גם מקים לתחיה שפע של עולמות חדשים. "לֹא לְהַשְׁאִיר דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת, / רוּחוֹת פְּרָצִים וְדִבּוּרִים / אֵינְסוֹפִיִּים", אומר גוטמן בשירו 'שגעת קלה' – ובכך הוא פותח לנו דלת לעולם שירי נפלא, מטלטל ומקורי מעין כמוהו. יקיר בן-משה ...