בּוֹאִי אֵלַי, אַהֲבָה קְדוּמָה,
חֲבֵרַת אֱמֶת, וְתִתְפַּשְּׁטִי.
מָאַסְתִּי בְּמַעֲרֻמֵּי בָּשָׂר,
פָּנִים נְפוּלוֹת,
גּוּף רוֹעֵד וְשָׁבוּר.
אֲקַנֵּא לָךְ עַד זְרִיחָה
בְּקֹר בֹּקֶר מְלַטֵּף,
אֶתְרוֹצֵץ בְּנַעֲלַיִם בֻּצִּיּוֹת
בִּשְׂדֵה זְרִיעַת שִׁיר מַעֲלוֹת.
היש קורא שיוותר אדיש לשורות הנפלאות הללו? שירתו של שוקי גוטמן היא בדיוק כך: גוף רועד ושבור, מתרוצץ בנעליים בוציות בשדה שיר המעלות. בספרו החדש, 'מיקוד עצמי', משכלל גוטמן את השפה לכדי תנועה מורכבת של פיתול ותנועה, תוך שימוש בלשון חופשית, עוקפת מוסכמות, אף פעם לא צפויה. זוהי לשון עקמומית שבוראת את היפה מכל – את לשון המראות של השירה.
יקיר בן-משה