"אפרופו אושר". הרבה אושר אין בשיריה של אביביה רז. הרי לא ניתן "לתפור לב שנחתך", בוודאי לא בלי הרדמה כללית של הרגישות. פעם,שונים היו פני הדברים. "פעם / הייתי אשה נשואה / היו לי שלושה חדרים, איש / ילדה". היום נותר מה שנותר. אבל האם "יכולה צלע לבדה?" לא טוב היות האדם לבדו. רע מזה, האישה - שמן - הצלע לבדה. ספר מלא כאב. "בחדרים ריקים / מלא סדר". והנה גם הסדר מכאיב. זכרונות ילדות - "בחדרי זכרון ציורים על קירות נמחקים". אחר - כך. "חדרים מלא חולים אמא".אחר - כך, "גבר מדבר משלם מטלפן / בוקר". "מה איכפת אם היא נשרפת לחיות". אפילו אלוהים - כאן הוא ממין נקבה, ברוח הימים - "כעסה... נחיריה עשן". לא כך היו הדברים צריכים להיות. משהו השתבש מאד. ואי - סדר זה ושיבוש זה גם בתחביר הגזור, המנותק, המנוכר. לפעמים מעין לשון עילגים של תינוקות, לפעמים ניתורי דמיון שרירותיים. לשון של בזה - אחר - זה, בלא חיבור, בלא רציפות, אבל בעלת הגיון משלה, מזכיר את הגיון "חרוזיו השחורים" של שמעון צבר אשר אין להניח שהכותבת הכירה. כאן גם אין הומור צברי או מחויבות סוציאלית, במקומם באו אמירות ותמונות נוקבות, מתריסות המייצגות את הדרך שבה כאב גולמי הופך לשירה: "שלום גבר / אותך סלע לא יזיז", או "תנאי הסביבה רק קוצים", או "אבקת פרפר על האותיות שחור". לשון שיר הדורשת קשב ופתיחות, שאז מתבהרות אותיותיה השחורות. "באותיות שחורות לצוד צהריים". צהריים של מי? כיצד היא מכנה עצמה בעוד ביטוי עז: "בתו של סיזיפוס". [הקדשה בכתב ידה של המחברת בחלק מהעותקים] ...

יש איכות מיוחדת במינה, מקורית ומפתיעה, ברומן "חצי שקוף", יצירתה הראשונה בפרוזה של המשוררת, האמנית והפסיכולוגית אביביה רז. במהלך ספרותי מבריק מגוללת הסופרת חיים שלמים – חייה של אישה שידעה כבר בנעוריה אהבה גדולה, ולאחר שבן זוגה הלך לעולמו היא משתדלת בכל כוחה לפלס לעצמה חיים עצמאיים. הרומן עוקב אחר חייה וגורלה של אישה אחת, אבל הוא נע בווירטואוזיות בין סגנונות כתיבה שונים בתכלית – בין ריאליזם מלא חיים לסוריאליזם רב יופי המפליג על כנפי הדמיון. בין יומן לממואר. ובעיקר: בין כתיבה חשופה ושבורת לב שעוקבת מקרוב אחר נפש של נערה רומנטית ושאפתנית בשנות החמישים של המאה הקודמת, לכתיבה בעלת עומק ופרספקטיבה של אישה במיטב שנותיה. חלק ניכר מהעלילה מתרחש סביב קהילת המשוררים והאמנים התל אביבית של שלהי המאה העשרים. הפרספקטיבה הרחבה של הרומן מאפשרת לגלות מחדש גם את ההקשר החברתי והמגדרי שבו גיבורת הספר נאבקה על עצמאותה, ולהבין עד כמה המהפכה הפמיניסטית של שבעים השנים האחרונות הייתה רצופה במבחנים קשים, מהמורות וכאבים....

"יש יופי נדיר בשירי 'כאן את הולכת', יופי שמקורו באמנות הצמצום, הזיכוך, הזיקוק – אמנות החותרת אל האין. השירים עוסקים בחיים שמקור החיות כמו נלקח מהם, נדד אל העבר הרחוק, התרחק למחוז חפץ נחשק אך אבוד, אלא שבתוך הריק הזה מהבהבים שוב ושוב רגעים הטעונים ביופי מסתורי, והחיים שבים ומתגלים במלוא עוצמתם. ". אלי הירש     שיריה של אביביה רז דומים מבחינות מסוימות לשירי הייקו, הם קצרצרים כמותם ומרוכזים ברגע החולף, אבל הם חופשיים הרבה יותר – יש בהם מין ריקוד פנימי שמתנועע בין מציאות מבהילה להזיה מלאת קסם – ובעיקר: בניגוד לשירי הייקו הם אינם נוטים להשלים עם החילופיות שבחיי אדם, אלא חושפים בדייקנות מושחזת את החרדה הקיומית הגדולה המקננת בהם.   וההתעקשות הזאת, על הכאב, החולשה, האבל, לפעמים אפילו על הייאוש, היא שמעניקה לשירי כאן את הולכת  את תוקפם המהדהד: המשוררת לא בורחת מהפגיעות, לא מתיימרת לפצות עליה בנחמות מטאפיזיות או רליגיוזיות, אלא צוללת לתוכה וכותבת מתוך מעמקיה את שיריה המיוחדים, המתריסים כל כך ביופיים המעודן.     ...