"יש יופי נדיר בשירי 'כאן את הולכת', יופי שמקורו באמנות הצמצום, הזיכוך, הזיקוק – אמנות החותרת אל האין. השירים עוסקים בחיים שמקור החיות כמו נלקח מהם, נדד אל העבר הרחוק, התרחק למחוז חפץ נחשק אך אבוד, אלא שבתוך הריק הזה מהבהבים שוב ושוב רגעים הטעונים ביופי מסתורי, והחיים שבים ומתגלים במלוא עוצמתם. ".


אלי הירש


שיריה של אביביה רז דומים מבחינות מסוימות לשירי הייקו, הם קצרצרים כמותם ומרוכזים ברגע החולף, אבל הם חופשיים הרבה יותר – יש בהם מין ריקוד פנימי שמתנועע בין מציאות מבהילה להזיה מלאת קסם – ובעיקר: בניגוד לשירי הייקו הם אינם נוטים להשלים עם החילופיות שבחיי אדם, אלא חושפים בדייקנות מושחזת את החרדה הקיומית הגדולה המקננת בהם.


וההתעקשות הזאת, על הכאב, החולשה, האבל, לפעמים אפילו על הייאוש, היא שמעניקה לשירי כאן את הולכת  את תוקפם המהדהד: המשוררת לא בורחת מהפגיעות, לא מתיימרת לפצות עליה בנחמות מטאפיזיות או רליגיוזיות, אלא צוללת לתוכה וכותבת מתוך מעמקיה את שיריה המיוחדים, המתריסים כל כך ביופיים המעודן.