כשהתחלתי לקרוא את הספר התלהבתי. מצאתי זווית חדשה. איך נראתה מלחמת העולם השנייה והשואה בעיני היהודים שהיגרו ממזרח אירופה לדרום אמריקה כעשר שנים לפני פתיחתה. מעניין. זווית שלא הכרתי.
ובאמת - חלקו הראשון של הספרון הזה נראה כך. הוא כתוב היטב ומציג את המציאות שבה חיו המהגרים בארגנטינה והקשר שהיה להם עם משפחותיהם בפולין ואולי גם ברוסיה.
אבל אז הגיע ההמשך המאכזב. קודם כל - הניח המחבר שהספר ייקרא על יד

הגטו הפנימי הוא מערכת חסמים, עונשים והתנהגויות שאדם מטיל על עצמו עקב, טראומה שנובעת מכישלון אישי, טראומה לו או לאדם קרוב לו, ולעיתים מהצטברות שלחוויות כלו ואחרות שהופכות ברגע מסוים על הנפש.
הסיפור הוא על וינסנטה, שהגיע מפולין לברזיל ברבע האחרון של שנות הארבעים כשהוא מותיר את אמו לבדה בוורשה. הקשר ביניהם הוא במכתבים.
וינסנטה לא מודע לשינויים ולאווירה באירופה עם עליית היטלר לשלטון והפלישה לפולין.