מאריאנה שטיינברג עוזבת את פריס, העיר שענני גשם מכסים את שמיה כמו שמיכת פוך מגינה ומרגיעה. היא מחליפה אותם בשמש תל אביבית, לבנה וחדה, שמאירה באכזרוות את הכל וחושפת כל קמט, כל כתם, כל קפל עור. מארואנה חוורת אל עברה. הוא פוגשת בו את תל אביב שאהבה פעם, וכמו בביקור קרובים היא מתבוננת בתאווה בהזדקנות של רחובותיה המוזנחים, בבתיה הקורסים, בת
שני סיפורים עדינים ומדויקים, קרובים ורחוקים, קשורים ומנותקים, של חיי שניים שמביטים זה אל זה ובוחנים כל אחד את עצמו באור דמות חברו הוותיק, מתוך חיבה וקרבה, קנאה ותחרות, וגם מתוך זיכרון העבר.
סיפוריה של מירי ליטוויק הם מסע בין תרבויות. הנפשות הפועלות, כמחברת עצמה, עוברות על הגשר הצר שבין שם לכאן. עם כל רצונן להתערות בארץ החדשה, ריחות העבר, הגופים הישנים והספרים משם אינם נותנים להן מנוח. חוויותיהן נשארות פגישות קטועות, מסעירות, לעיתים מלהיבות, אך אין בכוחן למחות את תחושת הניכור והזרות. על אף הזיקה לשפת האם ולשפות אחרות מצ