מאריאנה שטיינברג עוזבת את פריס, העיר שענני גשם מכסים את שמיה כמו שמיכת פוך מגינה ומרגיעה. היא מחליפה אותם בשמש תל אביבית, לבנה וחדה, שמאירה באכזרוות את הכל וחושפת כל קמט, כל כתם, כל קפל עור. מארואנה חוורת אל עברה. הוא פוגשת בו את תל אביב שאהבה פעם, וכמו בביקור קרובים היא מתבוננת בתאווה בהזדקנות של רחובותיה המוזנחים, בבתיה הקורסים, בתושבים הממהרים בה אחוזי דחף התכליתיות וההצלחה, ובמשוטטים חסרו המעש הוא פוגשת אנשים חדשים, זרים, גברים בעיקר, ומתפתה ללכת אחרי אחדים מהם. הוא מתנחמת בקרבת גופם, נמשכת אחרי ריח עורם וקולותיהם החמקניים, והשמש, כמו מפקחת בלתי נראית מלווה את גילוייה וצובעת אותם בגוניה המתעתעים. מירי ליטווק, ילודת רוסיה, בוגרת החוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב ושל אונוברסיטת סורבון שבפריס. ספרה הראשון 'רוסיות ישנות עירומות' יצא לאור בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1999.

שם הספר
רוסיות ישנות עירומות
געגועים לחושך
אוניגין שאהב את סבתא קלרה
הריון מתוכנן