יש בעולם הזה קבוצה קטנה של אנשים שקרה להם מקרה נורא עד כדי כך שכמה מהם הפסיקו להאמין באלוהים. אבל לאלה שהברק הכה בהם יש מאפיין משותף, והוא נכונות עמוקה ועיקשת להאמין בנסים...
כך פותחת פורשיה אייברסן את ספרה המרגש על מסע ההתקרבות וההתחברות אל בנה האוטיסט, דוב, לאחר שכמעט נואשה מלתקשר עימו. את הנס חולל אוטיסט אחר, נהר הודי ששמו טיטו,
ברומן אוטוביוגרפי מטלטל מביאה תהל רן את הסיפור הלא-ייאמן שלה ושל אחותה ציפי, הצעירה ממנה בשנה. סיפורן של שתי ילדות רכות שהוצאו מבית הוריהן, ונדדו בין פנימיות, משפחות אומנה ומוסדות לילדים במצוקה. בבגרותה הצליחה תהל ליצור לעצמה חיים מלאי צבע ויצירה, אולם חייה כרוכים לבלי הפרד בחיי אחותה שמתמודדת עם מחלת נפש. תהל מלווה את ציפי באומץ
חובבת לוויות רכלנית, שוטר שטועם בירה כדי לגלות את מקום מגוריה של משרתת שתעתה בדרך, כלב שנלקח מבעליו היהודים כדי לשמש את הנאצים, צמד קונטרבסים מאוהבים, קומוניסט נלהב שעולמו חרב עליו בגלל משפטי הראווה ב-1952 -- אלה כמה מגיבוריהם של הסיפורים הצ´כיים הקצרים המובאים באסופה זו. הסיפורים, שנכתבו במאה וחמישים השנה האחרונות, נעים בין האישי ל
ג'אקופו מאסיני, צייר איטלקי בתקופת הרנסנס, מתבקש לצייר ציור קיר במנזר, ויצירת חייו המגלומנית נהפכת לסיוט... עזרא נעים, ירושלמי קשיש שיוצא לקניות בשוק, מסוחרר מיופייה של אישה צעירה במכונית, ואת מה שיקרה ביניהם לא ראו זקני השוק מעולם... קלייר גאליני, לשעבר בתיה אבן־נעים, החליפה את שכונת התקווה בפריז, עד שהיא נתקפת געגועים אל הוריה... אל
"אחרי שלושים שנות נישואים המילה "הפוגה" הספיקה כדי להפוך אותי למטורפת שמחשבותיה מתפרצות, ניתזות ומתנגשות אלה באלה כמו גרעיני פופקורן באריזה למיקרוגל."
בעלה של מיה זה 30 שנה, מדען מוח מהולל, הופך את עולמה כשהוא מודיע לה שהוא זקוק ל"הפוגה" ביחסיהם. מיה מתמוטטת ומתאשפזת, ועם שחרורה שוכרת לעונת הקיץ בית בעיירת הולדתה במיניסוטה שבה מתגו
מקץ עשר שנים לא נשאר כמעט מאום מלוסיאנה, הנערה הנמרצת והמצודדת שהסופר הנודע קלוֹסטֶר נהג להכתיב לה את הרומנים שלו – עד שנוצר קרע ביניהם. לאחר מותו הטרגי של חברהּ, ואחר כך של כל בני משפחתה אחד לאחד, חיה לוסיאנה בצִלהּ של אימה נוראה. היא נרתעת מכל רחש, חושדת בכל מי שהיא פוגשת, ובעיקר - בונה לעצמה תאוריה. לדעתה לא ייתכן שכל המיתות סביבה