החיים מלאי ציפיות, לפעמים עובדה זו צריכה פשוט להיות במודעות שלנו.
אך לא באמת לצפות למשהו. ללכת על ריק, כלומר לזרום.
כאשר אנחנו אבודים, זה לא אומר שאיננו חושבים שאנחנו לא בשליטה. לפעמים זה הפוך
כאשר אנחנו מרגישים הכי אבודים או חסרי עניין מה שמחזיק אותנו זאת התחושה שאנחנו בשליטה
זה נובע מעצם העובדה שאנחנו בכלל לא יכולים להשלים עם זה.
איננו מבינים שאנחנו אבודים.
עמוק בתוך עצמנו.
לחלק מאיתנו זה יותר קשה.
חלק מאיתנו כלואים שם.
שם, אצל ה"אני" העצמי, העצמאי
ששייך לי.
הבעיה מתחילה כאשר מתוך תחושת האבדון, נולדת תחושת שליטה ואז צומח כוח.
ואז יש הדחקה. הדחקה של חולשה עם כוח שמתגבר.
ואז הכוח חזק יותר מההיגיון. "האני השולט" נכנס.
במצב זה אתה כבר אבוד.
מה שמחזיק ומניע אותך אלו הם האנשים,
האנשים שסובבים אותך.
המפחיד הוא שגם הסביבה שלך היא אינה באמת שלך
מאחר והסובבים אותך יכולים להיות באותה מידה אויבך.
אז במקום זה אתה בוחר ב:
הדחקה.
שליטה.
כוח.
בסדר הזה.
אין זמן להתמודד עם כאב מאחר וצריך לנהל מלחמות, לוחות זמנים, מערכות.
הסביבה מלוכלכת, אך מאוחר מידי לנקות.
האנשים הטובים נתנו סימן חיים אך הגורל לא בחר אותם לצידך.
אתה חושב לעצמך:
הגורל או אני?!
אתה שואל את עצמך:
יכולתי לפעול אחרת? ואז אתה עונה. אולי.
ואז אתה מתעורר ומבין שאת הרכבת הזו כבר אי אפשר לעצור.
אולי בכל זאת? אפשר אולי להעלות נוסעים חדשים?
או אולי נושאים ישנים?
ואז אתה שוב אבוד.
מבין, תוהה לעצמך ומפחד.
אתה מהרהר ומעלה מחשבות של בדידות, למרות שבת שזוגתך יושבת לצידך.
אוהבת. היא באמת אוהבת אותך.
למרות שאתה שק של חרא, אתה יודע שהיא באמת אוהבת אותך.
היא קוראת לך אהובי. היא גם פוחדת.
היא לא יודעת מה העתיד יביא.
אתה בורח ומקווה שיהיה טוב.
בסוף הכל מסתדר, בלי התמודדויות
בלי מאבקים.
כי אתה מכיר הכי טוב את עצמך
כי אתה לא אבוד.
כי האני שלך וה-אתה שלך
יודעים הכי טוב בשבילך
מוקדש ל-X ולכל האנשים שלמרות מה שהם חושבים
הם חייבים זאת לעצמם.
נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים
1983. חיים. יציאה לעולם. קרקס, לונה פארק, שייט באוניה על הנהר, פלאשבקים.
יוני 1990, קיץ. עלייה ראשונה – אני בן 6, ברגע אחד על מטוס ברגע שני דירה קטנה בנתניה.
ספטמבר 1990, עלייה שנייה – נכנס לכיתה א' בבית ספר בנתניה, שפה, התאקלמות, ככר העצמאות, משחקי וידאו, ים.
1991, קיץ. עלייה שלישית – מעבר. עצים, סביבה חדשה. בית חדש – גדול יותר, חדר שינה=מרפסת. חברים, "שוטרים וגנבים", מחבואים, משחקי ילדות, הרפתקאות בפרדס, מושב. תמימות. זיכרונות שיישארו.
1996 – קיץ. עלייה רביעית – נודדים צפונה, מרחב. שעות ארוכות ברכב. עיר,כרמיאל. קשיים חדשים, בלבול, הסתגלות, כמיהה למושב, חטיבת ביניים-שמעום, מורים פרטיים, הזמן טס. תיכון-ימי הורים, הברזות. טקס סיום.
אילת.
2002, קיץ. עלייה חמישית – צ.ה.ל. מדבר, שקיעות, זריחות, השכמות מוקדמות,קורס חובשים, אישור זקן, פקודות, שבתות, טירונות, ריתוקים, מסעות, שמירות, נעימות של מכונות ירייה, דאגות, מבצעים, מעצרים, "תחינת צעירות", אחריות.
36 חודשים פחות אחד של חבש"ש.
חופש.
נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים
זְמַן, מוֹלִיד חַיִּים
אִטִּי אוֹ מָהִיר
לִפְעָמִים הוֹרֵג.
שִׁעֲמוּם.
זְמַן, לִפְעָמִים בִּלְתִּי מוּבָן
נִרְדַּף אוֹ מִרְדָּף
לִפְעָמִים אוֹמְרִים
חַיֵּי מַדָּף
זְמַן, לִפְעָמִים חֲלוֹם.
שָׁעָה
דַּקָּה
שְׁנִיָּה
נֶעֱלָ_ם.
נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים
במסגרת מטלה אשר קיבלתי בלימודים היינו צריכים לכתוב אדפטציה לסיפור שבחרנו.
בחרתי את הסיפור של אתגר קרת "עיניים נוצצות" אך מזווית שונה והפוכה. ככה, שיהיה קצת איזון :) מקווה שתאהבו.
ברדיו התנגן לו "ניצוצות" של ברי סחרוף. הייתי בדרך לעבודה. המילים רצו לי בראש: "ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע..." השיר הזה תמיד מחזיר אותי לאותם ימים. הימים של גן "זיקים". כל פעם שאני נזכר בזה אני מרגיש שהפרטים מתחדדים לי יותר ויותר. וכמה שאני "מנסה לברוח" ולשכוח את זה, זה כמו בשיר זה תמיד חוזר.
כילד הייתי מאוד סגור ומופנם, הייתי יושב בצד וכמעט שלא הייתי משתתף בפעילויות. אך למרות זאת הגן היווה עבורי את החלק הכי טוב ומהנה של היום. כל יום שהייתי בא לגן הרגשתי מלא אור ושמחה, הייתי במאין אקסטאזה, ריחפתי. היום יש אנשים שיקראו לחוויה שהייתה לי בגן כ"בריחה מהמציאות", אך בריחה זה לא. הרי בסוף הייתי חוזר הביתה. אני קראתי לזה חופשה.
הבית שלנו היה מלוכלך וקטן. הייתי צריך לדאוג לעצמי מאחר והורי היו עובדים מבוקר עד ערב. הייתי ילד מפתח. בבוקר, ברגע ששמעתי את הדלת ננעלת, ידעתי שהורי יצאו לעבודה וזה היה הסימן שלי לקום. "השעון המעורר" שלי. הייתי קם, מצחצח שיניים ושוטף פנים, מתלבש והולך לגן.
הייתי מגיע מוקדם, מתיישב בפינה הקבועה שלי ואז מחכה שהיא תיכנס. היא הייתה מגיעה בין האחרונות אבל כל פעם שראיתי אותה ידעתי שהיה לי שווה להגיע מוקדם. מלאך קטן, כך אני זוכר אותה. עיניים כחולות ושיער בלונד גולש. אז ידעתי מה הרגשתי אך לא ידעתי איך להגדיר את זה.
היום שהכי זכור לי בבירור היה בפורים. קמתי כרגיל ברגע ששמעתי את הורי יוצאים לעבודה, התארגנתי ויצאתי אל הגן. כאשר הגן התמלא היו הרבה ילדים מחופשים אבל מי שמשכה את תשומת ליבי זאת הפייה. היא התחפשה לפיה. באותו היום, מרגע שהיא נכנסה, לא הורדתי את עיניי ממנה. אנשים עברו לידה היא פיזרה עליהם נוצצים. גם אני רציתי שהיא תפזר עליי נוצצים. היא המשיכה לפזר ולפזר נוצצים על אנשים ואמרה שהם יכולים להביע משאלה ושאם יתערבבו עם מים אז המשאלה שלהם תתגשם. אזרתי עוז וקמתי ממקומי ועברתי לידה גם. כשהגיע תורי עברתי לידה שלוש פעמים. רציתי חזק-חזק שהמשאלה שלי תתגשם. תוך כדי שהיא מפזרת עליי את אבק הכוכבים שלה הרגשתי שאני מרחף, אבק הכוכבים הנוצץ שלה עבד. לא רציתי לשטוף אותו, אבל צריך למלא את הוראות הפיה אם רוצים שהמשאלה תתגשם. והיא בהחלט נראתה כמו פיה מהאגדות והייתה מאוד משכנעת וזכתה במקום הראשון בתחרות התחפושות. ואפילו הגננת הילה אמרה לה שאם היא הייתה רואה אותה ברחוב הייתה מאמינה שהיא פיה, אחרי אותו יום, אני האמנתי.
יום למחרת כששמעתי את הדלת נסגרת ישר קמתי והלכתי למקלחת, להתערבב עם המים. המים היו קפואים. לקחתי את חתיכת סבון הקטנה ועברתי על כל חלק בגוף. דאגתי לשטוף את עצמי ממש טוב, במיוחד את האזורים בהן נגעו הנוצצים. סידרתי את השיער עם הידיים והסתכלתי על עצמי בחתיכת המראה הקטנה. הרגשתי טוב, הרגשתי שהמשאלה בדרך להתגשם. עד שהגעתי לגן כולם כבר היו שם.
ברגע שנכנסתי ראיתי אותה מתקרבת אליי במהירות. דמיינתי אותה כפייה העפה לכיווני כאשר בדרך, בעזרת שקשוק כנפיה, היא ממשיכה לפזר את אבק הכוכבים הנוצץ שלה. "תגיד ילד, מאיפה יש לך עיניים כאלה נוצצות" ברקע שמעתי אותה קוראת לי. "ילד! נו תגיד" נתקלתי במבטה, לרגע היה נדמה שעיניה נוצצות. "זה לא בכוונה", התנצלתי, "זה קורה מעצמו". היא שאלה אותי מה היא צריכה לעשות בשביל שגם לה זה יקרה מעצמו. השאלה בלבלה אותי. רציתי להגיד לה שהן נוצצות כבר עכשיו הרי היא לא מפסיקה לדבר על זה. "אני חושב שאת צריכה לרצות משהו חזק-חזק ושהוא לא יקרה ואז העיניים ישר יהיו נוצצות". היא התחילה לכעוס. "שטויות, אני רוצה חזק-חזק עיניים נוצצות ואין לי". עיניה נהפכו חזרה לצבען הכחול והניצוץ שחשבתי שראיתי כבה. אולי דמיינתי את הניצוץ הזה בעיניה? "אני יודע רק על עצמי, לא על אחרים", עניתי לה. "מצטערת שצעקתי", אמרה לי, ואז, היא נגעה בי! היא העבירה לי מהניצוץ שלה, הרגשתי זרם חשמלי חם עובר מכף ידי ומתפשט בכל גופי. ניסיתי להסביר לה שוב, "יכול להיות שזה ככה רק אם רוצים דברים מסוג מסוים". היא הביטה בי, ראיתי שוב את הניצוץ בעיניה, ושאלה: "תגיד לי מה זה הדבר הזה שאתה רוצה חזק-חזק ולא קורה?" "ילדה אחת", עניתי לה בחזרה. "זה הכל?!" הניצוץ שוב כבה, לא הבנתי למה. "אבל זה ממש קל, תגיד לי מי זאת ואני אצווה עליה שתהיה חברה שלך". "אבל אני לא יכול, אני מתבייש". אז היא אמרה שזה לא חשוב כי זה לא פותר את הבעיה שלה עם העיניים. שוב לא הבנתי על איזה בעיה היא מדברת, מוזרה, חשבתי לעצמי. בלי ששמתי לב יצא לי בשקט "את, אני רוצה שאת תהיי חברה שלי". עיניה כבו, ראיתי שוב את הכחול העמוק בעיניה. היה שקט לכמה שניות ואז היא שוב נגעה בי, ושוב אותו זרם חשמלי חם. "אבל אני לא יכולה להיות חברה שלך, כי אני ילדה חכמה ומקובלת, ואתה סתם ילד מלוכלך שיושב תמיד בצד ושותק כל הזמן, ושמה שמייחד אותך זה שיש לך עיניים נוצצות וגם זה בטח יעלם ברגע שאני אסכים להיות חברה שלך. אבל היום, היום אני חייבת להגיד שאתה הרבה פחות מלוכלך מתמיד". כל אותו הזמן שהיא דיברה שמעתי גלים נשברים וים גועש. "התערבבתי עם מים בשביל שהמשאלה שלי תתגשם". היא הושיטה את היד לעברי והוציאה מהשיער שלי חלקיק נצנץ קטן מאבקת הקסמים שלה ואז היא פשוט זרקה "מצטערת" לאוויר ובאותה מהירות שהיא באה כך גם היא נעלמה בעודה משאירה את אבק הכוכבים הנוצץ שלה מאחוריה.
אחרי אותו יום משהו השתנה בי, דעך לאט-לאט. אך עדיין כל פעם שהייתי רואה אותה זרם החשמל היה עולה בי, זה כאילו שהיא העבירה לי חלק מהניצוץ שלה. ראיתי שלפעמים היא הייתה מסתכלת לכיווני ומידי פעם כשהייתי תופס את מבטה ראיתי משהו עצוב בעיניה, הן לא נצצו יותר. אפילו לא לרגע. היום כשאני חושב על זה נראה לי שהיא פשוט טבעה בכחול העמוק של עצמה.
נכתב לפני 13 שנים ו-6 חודשים
