פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 778 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-5 חודשים אישה רעה - ב' אנג'ל
-12.6.2007 – 12.10.2017-
קארטר היה מבושם קלות בתחילת הערב. הוא היה חברה טובה בתחילת הערב, הוא היה מעודד ומאושר. קופצני ושמח. אמה שמחה בשמחתו. היא לא הרבתה להיקשר לאנשים, או להתחבר איתם, אבל קארטר היה מקסים, והוא אהב אותה. אמנם לא אהבה אותו בחזרה, אבל הוא היה חבר טוב, ולאמה לא היו הרבה חברים טובים.
עוד כוס נערמה על עוד כוס. הוא אהב וודקה, הוא אהב ג'ין, הוא אהב אלכוהול בכללי. הוא שתה קצת יותר מידי באותו הערב, קרוב מאוד לקבל התקף, אבל עדיין – הוא יכל ללכת כראוי, איכשהו.
בסופו של דבר הם לא לקחו את המכונית, כי הוא היה שיכור, והיא עצמה לא הייתה הכי פיקחת. הם היו בדרך בחזרה, ועמדו להתפצל, וידו נכרכה סביב מותניה כשהסתובבה ללכת.
זה היה שתיים בלילה, והרחוב ריק, והיא לא הספיקה למחות לפני שהצמיד את פיו לפיה ונישק אותה, והנשיקה שלו הייתה מסריחה ומגעילה והבל פיו הסריח מאלכוהול עד כדי כך שזה דיי הגעיל אותה.
בהתחלה, זה לא היה מפחיד כל כך. זה עדיין היה הוא, קארטר המוכר וטוב הלב, אבל ברגע שהידיים החליקו והיא לא הצליחה להשתחרר, פאניקה לפתע הופיעה בקרבה.
באותו הרגע זה לא משנה כמה נאבקה וכמה ניסתה להשתחרר מאחיזתו, או כמה היא צרחה כאילו חייה תלויים על הכף, ההבדל ביניהם היה כל כך גדול. הידיים שלו, חסונות ושריריות גררו אותה בעודה צורחת – בחוסר טעם – היישר לדירתו, ומשם לחדר השינה שלו. והיא בכתה וצרחה וקיוותה שהצרחות שלה יגיעו אליו, אבל יד אחת הספיקה כדי לרסן אותה. האגרוף שהנחית עליה השאיר אותה כל כך המומה שהיא פשוט שכבה שם ובהתה בו, הדמעות זולגות על לחייה והפחד לא נעלם לשנייה. הבגדים שלה נקרעו מעליה באבחה, כאילו היו לא דבר וחצי.
אמה לא הייתה יצור חברתי, אבל היא האמינה שכשדבר כזה קורה, היא לא תפחד. אבל זה הפחיד אותה כל כך. היא לא הבינה מהו סקס, כי מעולם לא עשתה דבר כזה, והכפייה הייתה הדבר שהפחידה אותה יותר מכל. כמה פחדה אז, כמה חסרת אונים הייתה אז. מכל חייה, זאת הייתה הפעם האחת שהייתה כה משותקת, כה מבוהלת. היא ניסתה להבין לאיזו סיטואציה נקלעה, אבל זה נראה כאילו כל המערכות בגופה פתאום כבו.
כשהוא נכנס אליה בכוח כל מה שיכלה לעשות היה להתפתל מתחתיו, והיא ייבבה והפחד שהוא יעשה לה משהו חמור יותר התפשט בחזה והיא חזרה להלום בו וחזרה להיאבק, והיא לא ידעה מה לעשות, היא לא הבינה מה לעשות יותר. היא לא הייתה אדם טוב, אבל היא לא עשתה מעשים שזיכו אותה בעונש שכזה.
זה לא היה מהנה, זה לא היה נעים. זה היה כואב, אלים וברוטלי. הבל פניו על פניה, של האלכוהול, והכל היה לא נעים. לא, יותר מלא נעים, זה היה אלים.
הסימנים שהשאיר על גופה, שהפכו כחולים ואדומים ודהו ונעלמו עם הימים, השבועות והחודשים, הם נותרו כי הוא סימן אותם עליה, מהדק את אצבעותיו עליה עד שזה כואב, עד שנרגעה שוב.
והיא בכתה והתייפחה והיא לא רצתה להיות שם, היא לא רצתה להיות מולו. היא לא רצתה להבין מה קורה. אז היא ספרה, את הנשימות שלו, את ההטחות שלו, את השניות עד שיסיים איתה ויעזוב אותה בשקט, היא ניסתה להיכנס לעולם הזה, עולם אחר, יקום מקביל, בו לא אונסים אותה כרגע, בו, דברים בסדר. בו, היא בסדר. היא בסדר גמור. היא מוגנת. היא חזקה יותר. פיזית.
כל שנייה הייתה גיהינום עלי אדמות, כל שנייה הבעיתה אותה מחוסר הידיעה של הזמן שעוד נמצא לפניה. וכשסיים, כשנשכב לצידה והרפה ממנה, אמה לא יכלה לזוז משם, ההקלה לא איחרה לבוא – סוף סוף, סוף סוף זה נגמר. זה תם. הסוף המיוחל. ועדיין, למרות שלא תפס אותה בידיו, היא הרגישה תקועה וקשורה למקומה. היא ספרה את הנשימות שנשמה בידיעה שהיא עדיין חיה וקיימת והיא עדיין, איכשהו, בסדר.
היא ספרה את הפגמים על גופה ואת הקרעים של בגדיה. והיא ספרה את השניות עד שלקח למשטרה לענות כשהתקשרה, וכשקולה רועד ספרה את האותיות שאמרה, כדי לא להשתגע, “בבקשה, אני, אני צריכה עזרה.”
השיחה נמשכה עוד שישים ושבע שניות, בהם הרגיעו אותה והוציאו ממנה את הכתובת, וכשהם נכנסו, היא עדיין ישבה על הרצפה ובהתה בפלאפון, סופרת את השניות, את הדקות, את השעות.
לא הייתה חמלה בחקירה, ולא הייתה חמלה בתשומת הלב, ולא הייתה חמלה בכל הרחמים שהפילו עליה, הרחמים האלה, שהיו לא חומלים בכלל. הם היו קרים, קרים וחסרי רגש.
לא הייתה חמלה כלל. בשום מקום שהגיעה אליו, בשום דבר שעשתה, ובמשך שנים, לא היה לאן לברוח ולא היה מה לעשות. לספור לא יכלה, כי ברגע שספרה, קארטר עלה, ואיתו דברים שלא יכלה להתמודד למולם. והיא לא מצאה מוצא, לא משנה לאן הלכה. וכמו רוח, היא הסתובבה, חסרת מענה, חסרת תשובה. והריקנות שבה לא התמלאה, ולא לרגע. והיא נרקבה, מרגע לרגע, אם מההתחלה לא הייתה אדם טוב, הרי שבסוף, הייתה אדם גרוע הרבה יותר.
וקארטר, והאונס, ההוספיס, סבריאל, ג'ניפר. הכל התערבב ביחד לתוך בועה אחת של חוסר ידיעה.
לפחות עד שהוצבה עובדה אחת.
קארטר מת.
-13.10.2017-
היא ידעה שזאת עומדת להיות הפעם האחרונה בהחלט שהיא עומדת לראות כל דבר שקשור לסבריאל. אולי, בעצם, חוץ מג'ניפר.
ג'ניפר חיכתה לה מחוץ לדירתו של סבריאל. היא הביטה אליה ואמרה, “בהצלחה.”
"אין למה לאחל. העסקה הצליחה. עכשיו לוקחים תשלום. הכל בסדר.”
"בדיוק בגלל זה אני אומרת בהצלחה.” ג'ניפר חייכה חיוך עצוב.
אמה הסיטה ממנה את מבטה ונכנסה לתוך הדירה. מבחוץ אמנם, הדירה הייתה בבניין שבור ומרוצץ, אבל מבפנים היא הייתה כמעט מפוארת, ואמה בלעה בעיניה את מראה הדירה בפעם האחרונה. הווילונות האדומים שנמצאים על החלון אף על פי שאין שמש להסתיר, הנרות, שהאירו כל פינה בדירה הקטנה, השולחן האיכותי, והכיסאות לצידו.
ואז סקרה את סבריאל, שפניו השטניות לא הוסתרו יותר. לא עיניו, לא הקרניים שלו, הציפורניים, הניבים או הכנפיים. הכל היה חשוף ואותנטי למולה.
ממש שטן אמיתי.
"אז, אמה, החלטת להצטרף אלי, ולקבל חיי נצח?”
אמה הנידה בראשה לשלילה. “אני אוותר.” היא האמינה שהדבר היה צפוי. היא סלדה מהבקשה עוד מההתחלה, וככל שחשבה על זה – כך סלדה ממנה יותר. היא לא אהבה את הלא מוכר, כעת, העדיפה לחיות את חיה בהילה אפורה ויום יומית.
סבריאל כמעט הראה סימנים של הפתעה, אבל כל מה שעשה בסוף היה לפלוט נשימה מופתעת קלות.
"ולחיות חיי נצח במקום לעולם לא להגיע לגן עדן?”
אמה משכה בכתפיה. “אני יכולה לחיות עם זה.” למעשה, העדיפה לחיות עם זה. לסיים עם הדברים ככה – היא ידעה שלא הייתה מגיעה לגן עדן בכל מקרה.
"חבל.” אמר. “אבל לא אכריח אותך. שנינו יודעים מה קורה למי שמכריח אותך דברים.”
אמה צמצמה את עיניה לעברו, הטון הברוטלי בקולו הרגיז אותה.
הוא גיחך. “אני אחוס עלייך. לא אקח ממך הכל.”
"אז מה תיקח?” שאלה אמה.
"אני אקח...” סבריאל התמהמה. “...את החמלה שלך, ואת הנאמנות שלך.”
אמה זקפה גבה בבלבול. “החמלה והנאמנות שלי? אין לי הרבה מהן. זה לא ממש ישנה.”
"אבל יחד איתן, אני אקח גם את הכאב שלך. פיזי ונפשי.”
היא סקרה אותו בהפתעה. לקחת את החמלה, הנאמנות, והכאב שלה, הפיזי והנפשי. אבל למה? מה הפואנטה של זה?
ואז עיניה של אמה נפערו והאמת הכתה בה. “אתה יוצר מפלצת.”
הוא חייך בתגובה. “נאמרתי לא ליצור כאוס, אך לא יכולתי להבטיח דבר.”
"אבל... למה?”
"זאת שאלה שאני לא חייב לענות עליה.”
"אבל בחרתי לשאול אותה בכל מקרה.” צלבה אותו בתגובה.
סבריאל הרהר והביט בה, ואז דיבר, “בתור שד, הופלתי מגן עדן על בסיס גחמה ילדותית, טעות שעשיתי שבהמשך גרמה למותו של אדם חשוב.”
"מי?”
"זה – לא עניינך.” אמר, קצת בכעס. “העניין הוא, שבתמורה לכך, אלוהים החליט שאני צריך להתרענן לארבעת אלפים שנים על כדור הארץ. הוא לקח ממני את הרגשות המלאכיים הטובים שלי, והשאיר אותי עם רגשות של תסכול, מרירות, כעס, וחוסר שביעות רצון.”
"ומה זה נוגע אליי?” שאלה אמה.
"ככה אלוהים עושה, לכל שד ושד. וככה אני עושה, כל פעם שאני ממנה שד חדש. אנחנו אף פעם לא שבעים, תמיד צמאים ושואפים לעוד, ואין מספיק בעולם הזה. וכבר אלפיים שנה, אני מחפש אחרי פתרון, אחרי משהו שירווה את הצמא שלי לעוד. אז החלטתי, שכדי לספק את עצמי, אני צריך גורם חיצוני. היית עשויה להיות שדה טובה, וזה היה מספק לי סיפוק זמני, אבל כדי לספק אותי ליותר זמן הייתי צריך משהו ממש עוצמתי.”
"מפלצת.”
סבריאל הנהן.
אמה חיפשה עוד מה לשאול, לפני שייפרדו, אך כשהחליטה שלא נותר לה מה לשאול, שאלה, "...איך אתה לוקח ממני את הרגשות האלו?”
"את תשבי על הכיסא הזה, תירדמי, ותתעוררי בלעדיהם.” הוא החווה על הכיסא שלמולו.
"לכמה זמן?”
"כמה שניות.”
אמה הנהנה והתיישבה על הכיסא. היא פתחה את עיניה בכוח. “רגע, לפני שאתה עושה את זה, אני חייבת לבקש שלא תמחק את הזיכרונות שלי.”
סבריאל זקף גבה בעניין. “אז תני לי תמורה?”
"כן?”
"תוכיחי את הריקנות של הרגשות שלך.”
"איך?” אמה שאלה, גבותיה זקופות.
"יש משהו שאני צריך להיפטר ממנו. את תביני כשתתעוררי.” ענה. “עכשיו, תסגרי את העיניים.”
היא עצמה את עיניה ונרדמה בלי מאמץ.
באותו היום, סבריאל בהה במפלצת שיצר יוצאת מהדלת בלי להביט לאחור. את קולות החניקה הנשיים הוא שמע שניות מועטות לאחר מכן, ודקה לאחר מכן קול הטחה רועם. באותו הרגע ידע שהוא צריך עוזר חדש.
הצעדים שלה, של אמה, שמעולם לא חזרו על עקבותיהם, נחלשו בהדרגה כשהלכה החוצה, ומעולם לא דרכו לצד הבניין שוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
