1. למי את שייכת ילדה?

"באמת?"
עיניים נפערות, הבעת פליאה.
"זה כל כך לא נראה..."

הולכת בודדה בסמטאות השכחה
מנסה לאתר בחשכה פיסת מידע, הוכחה.
"למי את שייכת?" שואל איש מבוגר
"ולאן את צריכה?"

רגע של השתהות, מבט מלא הבעה.
"אני... אני.. אל הלא-נודע. ואתה?"
-"בדיוק באתי משם. זה לא מקום לילדה קטנה."
-"ככה אומרים באמת, אבל תבין אין לי ברירה
וחוץ מזה בקרוב אני אהיה גדולה בעוד שנה."
-"צעד, צעד ילדה.. ובכלל שאין את נראית מפוחדת מההגעה אל הלא-נודע."
-"כן.. תמיד אומרים לי שאני משרה רוגע ושלווה
אבל בתוך תוכי גואה החרדה..."
-"באמת? זה כל כך לא נראה.
אז בעצם, בשביל מה כל המסע?"
-"כל מה שנודע חרוט לי בזיכרון ואיני מצליחה להשתחרר
אז החלטתי לתת צ'אנס למקום אחר."
-"אם כך, צאי לדרכך, תני לעקבות הזיכרון להתמוסס
אך על דבר אחד שמרי מוצק ויציב,
זכרי את הדרך חזרה לביתך, הוא מקור שייכותך".

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

2. מזכירה לעצמה לשכוח

היא נלחמת בו
למרות שיודעת שזה אבוד מראש.
הסיכויים להצליח
היא אומרת,
שווי ערך לעוד סיפור נדוש.
והכתמים שהביא איתו הזמן ניכרים בה
כאילו חיכו לצאת כדי להכיל את הזיכרון.
וכל מה שנסגר עמוק פנימה
יוצא דווקא בשעה בה צריך לשכוח וללכת בעיוורון.

נכתב לפני 13 שנים ו-9 חודשים

3. גבולית

העיניים.
העיניים האלה.
משהו בהם עכור ואפוף מסתורין,
טומנות בחובן סבל אנושי בלתי נתפש;
אולי כמה סודות מרים,
מבוכה וחוסר אונים.
לעכירות הזו
מתלווה מודעות עצומה,
טבולה בכימיקלים
שמנסים לחדור לנשמה.

והרגש פורץ בכל עצמתו
כי אף אחד לא יכול לו.
הדמעה זולגת,
גוברת על טיפות השיקוי
שנטלת מקודם בשביל תחושת הניקוי.

ובניגודיות מכעיסה, העיניים היפות שלך,
שאיבדו קצת מבע,
לא מסגירות את הצלילות שלך
והידיעה
שאת הולכת על גבול דק
בין עצב לשמחה.

נכתב לפני 13 שנים ו-11 חודשים

4. כרוניקה של פרידה ידועה מראש

הוא. היה כל מה שהיא הייתה צריכה
תרופה ללב הפצוע
הוא היה הרגש והרציונל.
הוא שיקם ולימד
תפס מקום חם בלב.

היא. הייתה הכל בשבילו
היא הייתה הרגש
שנדחק הצידה וצץ מחדש.
היא הייתה הטוב
אבל גם הרע והמכוער
היא הייתה לו בית והוא היה לה חממה.

הוא. הרציונל.
הוא היה זיכרון רחוק, מר-מתוק.
הגיח מהעבר
ושיקף בה את הרגש והיצר שבער.
כמה אירוני שהוא נשאר תמיד רציונל.
הוא יכל להיות עתיד אך בחר להישאר עבר.

היא. הייתה עבורו תחנה בזמן
פיצוח לעוד אחת מהחידות שתמיד פתר,
סגירת מעגל.
היא לא השכילה לרצות את מה שטוב לה
ונסחפה איתו, עם ה"רציונל".
עבורה, זה לעולם לא נפתר.

נכתב לפני 14 שנים ו-2 חודשים

5. תווך

לפעמים אפשר ללכת לאיבוד
בין המציאות לבין המחשבה. מה אמת ומה אשליה?
האם המחשבה מוטית, האם הכל שכנוע עצמי?
הרי הכל בסופו של דבר
מוכוון לצורכי הסתגלות.
הישרדות.
מה טוב? מה רע?
ובכלל
למה להסתכל בצורה כזו דיכוטומית?
במושגים של טוב ורע?
שחור ולבן?
היש באמת משהו שם בין לבין, בתווך.
או שמא הכל שכנוע עצמי.
כל אדם, ברוב תקופות חייו יעדיף להימצא
היכן שיציב.
רק לא בתווך.
רק לא להתנדנד.
שם בתווך, השכנוע העצמי אינו בנמצא, הוא פעיל רק בקצוות.
התווך הזה הוא סוג של ילד סנדביץ' מבולבל
כזה שלא השכיל ללמוד מטעויות העבר.
מנסה לפשר בין רגש לרציונל
אבל איך באמת אפשר?
התווך הזה, שכולם קוראים לו אפור
אבל יש בו כל כך הרבה גוונים
הוא זה שטומן בחובו אוקיינוס של חוסר וודאות.
מנסה לאמוד את המציאות דרך המחשבה,
הוא מערער, הוא מביא לטלטלה
לפעמים אפילו לאובדן שליטה.
הוא לא טוב
גם לא רע
הוא פשוט שם
כדי להגיע להחלטה.

נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים

6. דרך

נדמה לך שאתה עושה צעד קדימה
שומר על דרך נכונה
זו שחשבת שתוביל אותך למלוכה.
או אז אתה מרשה לעצמך לזרום עם החיים
מרגיש יציב ובטוח בהליכתך
ואז אתה נופל חזרה
לפנטזיה המשכרת
למתוק המעורער
לספונטני ההפכפך
להרפתקני ההורס..
ליצר שהוא בסיס כל הווייתך.
מונע מתוך סקרנות לגלות נתיב ישן-חדש
לקבור את ההחמצה הזו ששוכנת בגרון
ולנוע בסערה
לרכך את העור היבש שכבר נסדק
מרוב ההגנות שצימחת.
לתת למעטה הציניות להתפוגג
ולהרגיש
שוב, שביר כל כך
רק
בשביל התקווה הקלושה
להרגיש שוב בטוח.

נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים

7. מחר נפרדים

זהו קבעו לך שעה
תשע וחצי ודממה.
תבטיח לי שתישאר בזכרונות?
אתה, עם העיניים הטובות.
ניסיתי, כל מה שיכלתי
לטפל ולרפא
אבל לא ניתן להשיב את הנעשה.
שנים יחד,
בטוב, ברע
חתיכת מסע.
חף משיפוטיות או הטפה
תמיד היית שם, גם בצחוק וגם בצרה.
מדהים איך העצבות בוקעת תוך רגע אחד
כשאתה כבר אינך מובן מאליו.
תחנות בזמן, שביבי רגעים
אתה הוספת כל כך הרבה גוונים.
ועכשיו, משתקפת בתוך עייניך המיוסרות
ורואה איך עוד רגע הדמעות שלי מתפרצות
רוצה שיהיה לך טוב לעולמי עולמים,
תודה שלקחת אצלי חלק בחיים.

נכתב לפני 15 שנים ו-5 חודשים