בבקשה, סלח לי, בן. אני נשברת בגלל הדברים שאני רוצה לומר לך, ואני לא יודעת אם אתה רוצה להקשיב לדבריי. אני יודעת שאם אומר לך שבכך תעשה אותי מאושרת יותר, אתה תקשיב בשמחה רבה.
הסתובבתי בחוץ, ברחוב שלי… כבר לילה וחשוך, ולרגע דמיינתי חיזיון שווא של שאיפות מכובדות ושל התמדה. דמיינתי את עצמי יושבת במרפסת אוורירית שממנה נשקפו אליי גנים שבהם הבשיל לו פרי חיים צעירים, מעיינות של תקווה התנוצצו מול עיניי, אהבות וחסדים. רגע אחרי… והכל נעלם. הגעתי הביתה והשלכתי את עצמי בבגדיי על מיטה שנואה והרטבתי את הכרית בדמעות מבוזבזות. לעולם לא אהיה יותר טובה מכפי שאני, רק אשקע עמוק יותר, עד שפל המדרגה. הראש כואב לי, שש לערך בסולם הכאב שלי. אני יכולה להרגיש את מוחי פועם בחוזקה מאחורי ארובות עיניי, בכל מהלומה הוא לוחץ יותר ויותר על קירות הגולגולת שלי, מבקע אותה עוד טיפה ועוד טיפה. הראש שלי שבור, בן. הוא מלא ביללות וביגון, רגשות צער ואשמה שנראה שלא אוכל לכפר עליהם לעולם. אתה חושב שאני עוד מסוגלת להיות ראויה לעצמי? לגוף שלי? אני צעירה ועוד לא מאוחר מדי… אבל פעמים רבות מדי נראה שהאור שבתוכי מפלח רק לעתים נדירות את ענן הדכדוך והאדישות שמגדיר את חיי (המוטעים מיסודם) באופן כה גורלי. אני גלמודה, אומללה, ושום דבר לא מצליח לשמח את ליבי. במובן מסוים… חסרת תקנה, על אף שאין לי שום סיבה להיות חסרת תקנה. אבל אין לי שום סיבה להיות, בכלל, עד כמה שידוע לי. ובכל זאת, במחשבה עליך אני נדלקת… כמעט. תאמר שאני מסוגלת להיות ראויה בעיניך- אף שבסתר ליבי האומלל יודעת אני שהדבר לא ייתכן- תאמר ולא אשכח זאת לעולם! החיים שלי בבלאגן מאז שחדלת להתקיים בתוכם. חזרתי לסורי, משהו שלא היית מוכן לסבול. אני לא אותה האוראל כפי שהיא מוכרת לך. אני מופקרת מרצון, מבוזבזת, יצור אומלל ושלילי. אילו היה אפשר שתחזיר אהבה לאדם שכותב לך מכתב זה, אזי למרות האושר שהיית גורם לו, הוא היה יודע ברגע זה ממש שהוא עתיד לאכזב אותך, להמיט עליך חרטה וצער, לבזבז את זמנך ולגרור אותך איתו מטה. ידוע לי היטב שלא ייתכן שתחוש חיבה כלפיי! אינני מבקשת זאת. אני אפילו אסירת תודה על כך שהדבר איננו אפשרי. אני… אני רוצה להגיד… אני רוצה להגיד לך שכשראיתי אתכם יחד, נוכחתי כי בינך ובינה שוררת קרבה נדירה, כל כך נוגעת ללב, כל כך… מעוגנת… בהתחשב בנסיבות שבהן טופחה, עד שלא ייתכן שיש רבות כמותה. ידעתי זאת יומם ולילה מאז שמעתי עליה מפיך בפעם הראשונה. בן היקר, מכיוון שתמיד ידעתי זאת, התאפקתי. התאפקתי ככל שיכול אדם להחזיק מעמד. הרגשתי, ואני מרגישה זאת גם עכשיו, כי אם אביא את אהבתי - אפילו את אהבתי - ביניכם, הדבר יוסיף לסיפור שלכם רק פרק נחות ממנו. זה יותר ממה שליבי יכול לשאת, אז הלכתי, בשביל שנינו. אבל אני אוהבת אותך. עדים השמיים שאני אוהבת אותך, תאמין לזה! אבל אל תאמין שאם ישחק לי מזלי, ויום אחד יפול בחלקי האושר לחזור לחייך, יעלה בדעתי אי פעם להפריד בינה ובינך. אילו הייתה משאלה נבזית שכזאת בליבי לא הייתי מעיזה לכתוב כפי שכתבתי. אני יודעת את מקומי, יודעת שאין כל סיכוי לכך, ויודעת שזוהי שפלות. בן היקר, אילו היו דמיונות כלשהם, סיבות כלשהן, חששות כלשהם, מה שלא יהיה - כלפי האחת שאתה אוהב - שהיא עצמה אינה אחראית להם- הם יימחקו למענך. אתה הכל בשבילי. אתה יותר מהסבל שלי, יותר מהאושר שלי, מהעוול, מהקנאה, יותר. אבל אלה רק דיבורי סרק.
תדע שכואב לי לחשוב בכל יום שבו אתה לא נמצא שם לצידי ומחכה לי, שזה יום מבוזבז. זמן אבוד שלא יחזור. הכאב הזה מפלח בי ואוכל אותי מבפנים. מתפשט בתוכי כמו כתם, ואני מרגישה שלשרוף אותי זה הדרך היחידה לבער את הנגע, אבל גם את זה אין בכוחי לעשות. אני מדליקה להבה, ולמרבה הצער היא בעלת אופי כמו שלי, לא מסוגלת לשרוף שום דבר, ומנגד לא מסוגלת להאיר כלום. לא שירתה מאום, סתם בערה עד כלות. ניסיתי לשחרר את עצמי מהשלשלאות שלך. יצאתי למקומות ודיברתי עם בנים, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא מתגעגעת אליך ולא צריכה אותך, שכשאני נוגעת בעצמי לא עליך אני חושבת… הכל שקרים שסיפרתי לעצמי. שקרים שסיפרו אמת עמוקה יותר. והאמת היא שאני לא יכולה לשכוח אותך. הראש שלי חושב בן והלב שלי פועם בן. אני מתוכנתת לאהוב אותך ורק אותך, השם שלך כתוב בקוד הליבה שלי. האמת היא שאני פשוט שבר כלי, אין לי כלום פה בלעדיך… לא סיבה, לא מטרה, לא דחף, יעד, רצון, תקווה. נשמה סוררת שמשוטטת אבודה. כוכב זוהר שהורד לשפל. לא כלום.
לא אודה בדברים האלה באוזניי איש אחר מלבדך. זהו גילוי לב, בן, והאמת היא שאין הרבה שמישהו יכול לעשות בשבילי. אך אם תועיל להקשיב לי עוד מעט, תעשה למעני כל מה שאפשר עוד לעשות. אני רוצה שתדע שהיית החלום האחרון בנשמתי. שפל המדרגה שהגעתי אליו לא היה שפל עד כדי כך בזכותך. מאז הכרתי אותך, שמעתי לחישות של קולות ישנים הדוחקים בי לטפס למעלה, אף על פי שחשבתי שנדמו לנצח. צצו בי רעיונות שגדולים ממידותיי, לקום ולהתנער, לפתוח דף חדש, למחוק את הדיכאון והעצלות ולהילחם את המלחמה שנטשתי. חלום. חלום בלי תכלית, שמשאיר את הנרדמת במקום בו שכבה לישון. אבל אני רוצה שתדע שבזכותך חלמתי אותו. את המיטב שאני מסוגלת לו, בן, באתי להגשים כאן עכשיו במכתבי זה. המילים שלי בוודאי מצערות אותך, אזדרז לסיים.
מותר לי להאמין, כשאזכר ביום זה בעתיד, כי גילוי לב זה שלי ינוח בליבך הטהור והתמים וישכון שם לבד, ושלא תחלוק אותו עם איש, גם לא עם זאת שתהיה היקרה ביותר לליבך? ובבקשה אל תחשוש שאי פעם אחזור לכתוב לך משהו כזה, אפילו לא ברמז חולף. אני אנצור את הזיכרון הטוב והמקודש ביותר שלי- ואודה לך ואברך אותך עליו. גם… גם בשעת מותי אהיה מאושרת על שאת שמי, וחסרונותיי, וסבלותיי, אתה תישא בעדנה בליבך. והלוואי שלב זה ידע רק אור ואושר! אם אני מצערת אותך - אל תהיה עצוב בשבילי, בבקשה. תתנחם! אינני ראויה לרגשות כאלה. בן, בעוד שעה או שעתיים השמש תעלה ואני אדרדר שוב לחיי המגונים ולחברת משפחתי הבזויה, ואהיה פחות ראויה לצערך מאחרון העלובים המתפלשים ברחובות. אבל בתוכי אחוש כלפיך תמיד מה שאני חשה עתה, גם אם כלפי חוץ הדבר אינו נראה כך. ואני מתחננת שתאמין בזה.
דבר אחרון אני רוצה לומר לך, ואחרי שאומר זאת אשחרר אותך מהמוענת היודעת שאין לך איתה דבר במשותף, ואשר בינך ובינה רובצת תהום - אני יודעת זאת אני נשבעת, אבל הדבר בא מעומק נשמתי. למענך אעשה הכל. הייתי מקריבה בשמחה כל קורבן למענך ולמען יקיריך. נסה לזכור זאת מדי פעם בפעם, ברגעי שלווה בעתיד, שדבריי אלה נאמרו בכנות ובלהט. חשוב מדי פעם לפעם על מי שתקריב בשמחה את חייה כדי לשמור על חיי אדם שאתה אוהב. אם איני משכילה לעזור לעצמי ולבקש את אושרי ומניחה לקללתי לכלות אותי, לפחות אשכיל להתמסר למטרה ראויה זאת. אני יודעת שאינך יכול לדעת עד כמה רציניים הדברים ובאיזה עומק אני חשה אותם, בלי לדעת את סתרי ליבי, ואת התקוות, החששות, והחרדות המעיקים עליו כבר זמן רב.
בן היקר, אני אוהבת אותך בחמדה, בלהט, בלי אנוכיות ובמסירות. אם יש אהבה בעולם- אני אוהבת אותך! ולמרות שדמיינתי סוף אחר לסיפור שלנו, רגשות החיבה והחובה שאני חשה כלפיך כאישה צעירה, מהולים בליבי במלוא האהבה והתלות שיש לתינוקת. אני אוהבת אותך עם ליבי השבור, ולעולם לא אחדול. זה לא הרבה, אבל זאת הבטחה.
נכתב לפני שנה ו-7 חודשים
