שתי מעטפות, עם בול וכתובת, עוד נותרו לי ביד ביום ההפלגה. עמדתי אל מול היאכטה החבוטה, ממתין לסלומון שיסיים לתקן את המנוע החורק, ויקרא לי לעלות אל הסיפון.
שלושה שבועות זה זמן נפלא להתנקות קצת מעצמי, חשבתי. אחרי הכל, לצאת לשייט אל האוקיאנוס ואל הכלום הגדול, עירום, העיר בי את כל הפחדים. רק עגינת הביניים שהבטיח לי סלומון, באי הקטן זנזיבר ניחמה אותי ונסכה בי מעט שקט וביטחון.
המתנתי בינתיים, עם התיק על הגב, ברציף הקטן, כשריח שמן המכונות ממלא את הנחיריים ומזכיר לי שחופש יכול להיות עשוי מכל מיני ריחות מוזרים. מטוס קל שעבר מעלי הרעיש פתאום את מעט המחשבות הטובות שעוד הסתובבו לי בראש. רק האופק נשאר כחול ויפה.
מתי זזים? האצתי בסלומון
כשתגיע העת,ענה. אין מה למהר!
ג'ואל העוזר מיהר להראות לי את החדר הקטנטן והסגפני שלי במסע הארוך לברזיל.
תבלה, אמר, ואל תשכח, אין כאן מנקה. זה רק אתה והים...
אחרי סיור מהיר על כל חדרי הסירה הגדולה, המפרשים,החבלים ותפקידי על הסירה, הכיר לי את פיטר אחיו. ואז התפניתי אני לשיחת פתיחה עם סלומון - שהיה רציני וקצר.
אינך חוזר בך ממהחלטה לשוט איתנו?
בוודאי שלא, עניתי, אחרת לא הייתי מגיע.
טוב, סיכם בקול הבס שלו, ולגם מהכוס. אני שמח, אבל תזכור שזו אחריות כבדה.
אתה יודע, שאנחנו יוצאים למסע בתוך הים הגדול וכמו בכל מסע,יכולות לחכות לנו הפתעות נעימות וטובות, אבל גם פרועות וסוערות. הפתעות הם חלק מהחיים.
כן, זה מסע ימי ראשון שלי, אתה יודע.
אתה תחזור שונה ממנו ...אני מבטיח אמר סלומון והתכוון.
היה משהו מרגיע במילים שלו. הוא היה ימאי מנוסה שלא ידע מילות נחמה. היו לו בארסנל הרבה מילים של אמת. אהבתי את זה.
הייתי מוכן למסע משל עצמי. ירדתי לחדר להתכונן.
בלילה כבר היה סוער מאוד וגשום לסירוגין,כמו בכל איזור טרופי.
כשהכל נרגע מצאתי זמן לטייל על הסיפון לבד.
בתוך ענן ערפילי מצאתי את סלומון שותה, שוב, על כסא הגלגלים שלו.
יומיים של סופה לא היטיבו איתי וגם השתיקות הארוכות על הסיפון הפכו לשיגרה מעיקה.
מה הזיכרון הראשון שלך? ניסה לנקות את האוויר, סלומון בשיחת גברים נעימה כשהיינו בתוך היאכטה, ליד ההגה, נמלטים מהגשם השוטף.
ממש ההתחלה. נסה להיזכר.
אני חושב, בן חמש, שותה מרק עם אימא, ניסיתי להיות מדוייק, כשנשמעת אזעקת מלחמה. או אולי מוקדם יותר ,תמונה אחת עם אחותי.
מוזר, אמר. אף תמונת אהבה, הא?
כמה אחורה צריך ללכת כדי למצוא תמונה ראשונה כזאת?
לא חשבתי על זה ככה אף פעם, אמרתי.
האמת היא, שהכל זה אהבה, אמר הקפטן. כל פריים, כל תנועה, גם כזו שחשבת שעשית בכיוון ההפוך. הכל אהבה.אז תהיה רגוע, החיים שלך בסדר גמור, תפסיק לחפש תמונה מושלמת כדי לספר לי עליה. היתה לך ילדות מאושרת תירגע.
תעביר לי את הוויסקי.פקד,סלומון.
אתה מגיע מארץ שסועה ומלאת מריבה ומלחמות, ובתור ילד כל זכרונותיך מלאים בהן, סיכם הקפיטן.
כן כנראה, עניתי
שיר לי שיר ילדות שלך, ביקש סלומון.
התיישבתי על המדף הקר והבחנתי שהיה שיכור, או קרוב לזה, אבל אהבתי את מצב רוחו, כבר לא היה ציני או מריר כתמיד, פתאום צחק ובעיני האיש הקשה ראיתי פתאום ילד.
נו? מה עם השיר? שאל.
הסירה החלה להיטלטל, עולה ויורדת והגשם בחוץ היכה. העלטה בחוץ היתה מוחלטת. הרגשתי שזה הזמן המדויק לשיר, לא חשוב מה.
ירדתי לתאי להביא את הגיטרה. פיטר וג'ואל פרשו לישון ורק סלומון נשאר ישוב בכסאו מחייך.
הוצאתי את הגיטרה מהארגז הקשיח והתחלתי לשיר משהו ישן שזכרתי.
הלילה הזה,
שום סימן הוא לא נותן.
הוא מעוור, הוא מכוון
את התנועה בשלל גחליליות.
הוא מספר מעשיות
והוא חושב שילדים מאמינים לזה,
מן לילה שכזה,
כזה...
זה מאוד יפה.לחש סלומון, כשסיימתי. על מה מדבר השיר?
זה שיר ערש, לילי, שיר געגוע.
שיר לי עוד שיר, ביקש סלומון, עוד משהו עם רגש אבל הפעם קצבי, שאוכל לרקוד.
הסופה בחוץ היתה נוראית וטילטלה את הספינה בחוזקה. גלים גבוהים נראו משני צדי החלונות. סלומון נראה רגוע ושייט את הספינה כמלח מנוסה.
אתה רק תנגן לי מעט,ביקש הקפטן, אני אדאג לשאר.
ניגנתי לו מנגינה יוונית שמחה והוא מחה כפיים, שר,הסתובב ורקד, כמעט שהוא נפל מהכסא.
בוא תן לי יד ילד, תחזיק שלא אפול. אתה מנגן יפה הלילה.תמשיך ,תמשיך...ניגנו עוד שעה ארוכה. צחקנו ושתינו ללא הכרה.
הרגשתי מעט קפוא לשבת על המדף, אז עברתי לכיסא המלחים הגדול.
סלומון הביט בי מאושר כמו שלא ראיתיו מימי. הוא היה שיכור, זה נכון, אבל גם מאושר באמת. החלטתי לנסות לשאול ולקבל תשובות קצרות ואמיתיות על עניין המשימה הבלתי גמורה שלי איתו .
יכול להיות ששני המכתבים שנשארו לי ביד לא התכוונו להישלח? ניסיתי לפתור את תעלומת המסתורין שלי.
שניהם לא גרים באפריקה, ענה לי הקפטן מתוך ענן האלכוהול.
אתה תצטרך למסור אותם עדיין, אתה יודע, הבטחת לי לסיים את המשימה.
בוודאי. אמרתי.לא שידעתי איך בדיוק.
שים לב שהמכתבים יהיו תמיד בתיקך, הדרכים כבר יובילו אותך אליהם, אמר וחייך, כאילו חזה את העתיד.
זו היתה תשובה,כמו כל התשובות של סלומון, פתוחה לארבעה כיוונים אוויר, כל האופציות פתוחות. הכל עוד יכול להתרחש. לא רציתי לשאול יותר דבר, אבל בהחלט רציתי לסיים את המשימה ולעמוד במילתי.
הסופה המשיכה והשתוללה עוד ואני החלטתי לשוב לתאי ולנסות לישון.
בבוקר כבר הכל היה שקט, השמש זרחה והים היה רגוע. לא היה זכר וסימן ליום האתמול. אני הרגשתי מעט מוזר משיירי האלכוהול והקאתי.
אחר כך התהלכתי על הסיפון, מאושר, נהנה מהאוויר הקר של הבוקר, ממתין לעגינה בחופי זנזיבר .
פיטר וגו'אל נולדו באי וחיכו כבר לפגוש את קרוביהם, הם תיארו אי פסטורלי ופשוט, לא כזה המלא בתיירים. אנחנו עגנו מול החוף הצפון מזרחי,הרחוק, שם היתה רק רצועת חוף לבנה ודקלים מתנועעים ברוח. פיטר ואני הגענו ראשונים אל האי וכמו שהבטיח, לקח אותי אל משפחתו לארוחה .
היה טעים לאכול מנה הגונה ומבושלת, אחרי ימים של מנות משומרות ודגים מקופסא.
היו לנו שמונה שעות להנות מהאי הנפלא, לטייל קצת על החוף ולשחות, לא לשמוע את רעש המנוע המטרטר ועם שחר להמשיך במסע.
על הסיפון חיכה לי סלומון נתן הוראות ופקודות, הוא נראה דרוך לצאת לדרך.
כשהבחנתי פתאום שפיטר וג'ואל לא נמצאים על היאכטה, ממש באמצע הרמת המפרש, אמר לי הקפיטן - מעכשיו אתה תתפעל כאן את הכל.זה רק אני ואתה, לבד, כמו בשיר שלך,ואל תדאג, אני אולי ישוב על הכסא הזה, אבל אין יורד ים מנוסה ממני בכל הים האכזר הזה.
סמכתי על נסיונו וגם על עצמי, רק פחדתי קצת, מה יהיה בלילות שסלומון מאבד את החשק לחיות או את הסבלנות בכלל, או סתם נהיה שיכור, זה לא כל כך פשוט.
הכל יהיה בסדר, אמרתי פתאום.
רציתי לשמוע את זה ממך, אמר סלומון.
מה בתפריט היום, קפטן?
אתה יכול לנחש... כמו אתמול.
היה נינוח עם סלומון, אף על פי שהשיחות הפליגו בעיקר בלילות, עם גיטרה, וויסקי, על נשים, מלחמה, חרדה, הורים ואלכוהול.
בימים, בעיקר שתקנו וכשנפגשנו, היינו מעמידים פנים שהדברים שנאמרו בלילה, איבדו את יופיים באור השמש.
אף פעם אל תצטט אותי, אמר לי הקפטן באחד הערבים.
לו היה לו מושג שאספר את סיפורו, ככה, ברבים, ודאי היה משליך אותי אל המים, אל הכרישים, הרהרתי פעם עם עצמי בחיוך.
הדברים שלנו צריכים להישאר רק בינינו, אמר לי לא פעם.
את השיחה על המלחמה בינינו, לעולם לא אשכח.
אותו הערב, הוא לא שתה וגם אני לא.
פעם ישבתי בתעלה חשוכה באמצע קרב, סיפר לי. היו איתי שני חברים טובים שלי. היה חשוך ולח ובקושי יכולנו לנשום, פתאום התחילו לירות עלינו אש תופת. האדמה רעדה מעלינו מהכדורים והפגזים. פחדנו נורא. כשהידיים שלנו, על האוזניים, צרחנו מפחד והתחבאנו תחת אבן קטנה שנראתה לנו כמו סלע.
ואז, בלי סימן, נהיה שקט. אבל החבר שלי,התחיל לפרקס כולו ולבכות. לא יכולתי להרגיע אותו.
כשיצאנו מהמחבוא, הרמנו את החבר על הכתפיים ארבע שעות עד הבסיס,כשהוא מייבב את נשמתו באוזן שלי. שנתיים בשיקום נפשי לא עזבנו אותו רגע אחד. הוא לעולם כבר לא יחזור לעצמו. גם אנחנו לא.
סלומון קימץ במילים על המלחמה וניזהר מאוד, כאילו לא רצה לפתוח תיבות שיהיה קשה מאוד לסגור אחר כך, אבל כשכבר דיבר על החברים שלו, למרות שלא הכרתי אותם. ראיתי כמה רצה לשתף אותי בסיפורים ובאהבה הגדולה שהיתה לו אליהם.
מה היתה לך המלחמה? שאל?
אני חושב שבעיקר פחד מתמשך וחרדה, אמרתי.
לא ידעתי את זה עד שראיתי סרט על המלחמה ההיא, נדבקתי לכיסא בקולנוע. הבנתי כמה פחדתי.
יש שני סיפורים שעולים בי כשאני חושב על לבנון, שניהם חוויות טראומטיות שלי מהמלחמה.צ לקות שכמה שלא הפכתי וסיפרתי אותם שוב ושוב לעצמי, לא הצלחתי להביא שקט ומרגוע לנפש שלי.
סלומון היה קשוב.
זה היה יום רגיל של פינוי מוקשים, משדה ישן התמהמנו קצת ונכנסנו לשעת צהריים מאוחרת. בשדה על הגבעה הגבוהה, נשארנו רק אני והמ''פ, כדי לפוצץ את שדה המוקשים שהיה מוכן וערוך לעניין. היינו עם סנדלי חבלה ושמתי לב שהמ''פ הותיר את משקפי החבלה על המצח. כשהיה רחוק עשרים וחמש מטרים אולי, צעקתי אליו שיסמן לי כשיהיה מוכן. הוא לא שמע מה אמרתי ורק סימן לי עם האגודל שקלט. אחרי דקה נשמע פיצוץ שהחריד את כל השטח. הרמתי עיניים וראיתי אותו באוויר נוחת על הארץ קרוע ומפרפר בין חיים למוות.
זחלתי אליו בקושי עם סנדלי החבלה, כשהגעתי התחלתי לחבוש בלי לחשוב מה אני רואה, או מרגיש. הרופא הגיע בזמן שנראה לי כמו נצח.
קראנו למסוק, שהתקשה לנחות בשטח ההררי. כשנחת בסופו של דבר, הוביל את חברי אל גג בית החולים. באותו רגע הבנתי שלא נשוב להיות עוד אותם האנשים שהיינו.
במלחמה איבדתי שישה חברים קרובים,א בל הסיפור הזה חוזר אלי ולא נותן מנוח.
סלומון המשיך להיות שקט והקשיב. ראיתי שלא היה קל לו עם הארץ שבאתי ממנה, אבל הקרבות והמלחמה בהחלט היו מוכרים לו.
הסיפור השני, המשכתי כשלגמתי מהבירה הקרה, היה די מוזר ולא ממש ברור לי למה הוא חוזר אלי כל כך הרבה שנים.
זה היה לילה של דצמבר, קפוא במיוחד באחד מההרים היותר מושלגים של לבנון, תפסנו עמדה מול הסורים. לא זכור לי איך בדיוק הגיע אלינו הבחור הערבי, מחבל ליתר דיוק, לא דווח לנו מה עשה ומתי ילקח להמשך חקירה, אבל ההוראה היתה לשמור עליו אזוק.
בזמן שאני והחבר שלי שותים קפה מהביל על פינג'אן תוך כדי שמירה על המחבל, אנחנו לא מורידים את העיניים מהעמדה הסורית הממוקמת במרחק של מאתיים מטר מאיתנו.
ברגע של חסד ,אני אומר לחברי - תגיד מה יקרה אם אשחרר את הבחור ואזמין אותו לבוא לשתות איתנו קפה, הרי אין לו מעיל, אין לו שתיה חמה, הוא ישמח, לא?
לא ,עונה לי החבר, הוא מסוכן.
בוא ננסה, אני אומר לו ומתיר את האסיר מאזיקיו. הבחור מביט בי בהלם גמור ולוגם בשמחה מהקפה החם שהגשתי לו.
אני עולה על התדר וקורא לסורי בערבית להוריד את נשקו ולבוא לקחת קנקן קפה כמחווה. אין תגובה.
אני מנסה שוב ואז הבחור שואל אם הבין אותי נכון, בערבית. כל כך שמחתי לשמוע אותו. הנחתי את הנשק שלי ,התעטפתי בחרמונית ויצאתי אל הכפור, עם קנקן קפה חם ביד.
במחצית הדרך הערפל כיסה את השביל ושלג החל לרדת לאט. לא פחדתי כלל, ידעתי שגם הסורי מרגיש כמוני. באתי אליו חשוף עם קפה.
לפתע במורד, ממש בעיקול השביל הוא הופיע. הסתכלנו רגע ארוך בעיניים ולא היינו צריכים יותר מזה. אני חייכתי, הוא לא. הראיתי לו את הקנקן, הוא הרים ידיים לסמן שבא לשלום וככה פסענו שנינו עד הבוטק'ה הקטנה שלי, בלי לומר מילה.
התיישבנו על כסאות עץ קטנים, ארבעתינו לשתות קפה הזוי בשלג.חברי, השבוי, הסורי ואני.
לא החלפנו מילה, התחממנו מהכפור בחוץ ושתינו קפה על פינג'אן חם בשקט.
אני תופס מדוע הסיפור הזה חוזר אליך,אמר סלומון. יש מקומות בנפש שלא צריכים מילים, מספיק להם רק מוסיקת הרקע.
אתה מבין את הרגש בתוך הסיפור? ניסיתי לדייק עם הקפטן.
אף אחד לא באמת מבין דבר, אמר הקפטן, מבינים את הפרטים וההקשרים, אבל הרגש נותר אישי כל כך ופועם בקצב משלו. הכל מרחף, נוגע לא נוגע. אין מושג לאיש. הדברים החשובים הרי ממילא סמויים מן העין, אז מה חשוב אם הבנתי או לא.
סלומון התגלגל עם הכסא לכיוון הוויסקי ומזג גם לי כוסית.
איזה יום יפה, ניסיתי להוסיף קצת אופטימיות, אה?
אצלי ,לא ממש משנה מצב העננים והשמיים, משנה רק המצב בין שתי האוזניים.
צחקנו.
בימים שאחרי אותה שיחה, היו לנו פגישות קצרות לארוחות שותקות ובעיקר מונולוגים שלו אלי.
בלילות כשאני מולו מנגן מנגינות שקטות והוא מולי, הוא מספר, בשקט, בכעס, באהבה ובשלל שפות, גם כאלה שלא הבנתי את שרצה לספר.
לפעמים היתה לי תחושה שלא הייתי חשוב. כל ערב הייתי מגיע לנגן ולהקשיב. מאוד אהבתי את סיפורי האהבות הנכזבות של סלומון וכשסף האלכוהול היה נשבר, היו מגיעים גם שירים מדהימים שחשבתי להעתיק ולהלחין ביום מן הימים.
היה בו יופי של ילד רחוב שאיבד את אימא שלו ,ולא אכפת לו כבר מכלום . לצד מילים של אהבה צרופה, הוא היה פתאום יורד נמוך, לתהומות הנפש השחורה שלו ומאבד את עצמו לדעת.
בשלב הזה, הייתי רק מביט בו. הוא היה מתאר איך היה עושה אהבה ,שעות עם אהובתו ואז זונח אותה לטובת הבקבוק.
לילה אחד באמצע מילמול, הוא פתח את שער הברזל הקטן שעל הסיפון וכשלא עקבתי, פשוט פרש כנפיים וקפץ אל תוך הים .
קפצתי אחריו מבועט אל תוך הגלים בתוך החושך.מבוהל, צורח את שמו שוב ושוב, אבל לשווא. הגלים פשוט טרפו אותו. איבדתי אותו לים שבלע אותו כמו את יונה.
שעה ארוכה עוד עמדתי להאיר על המים, אבל לא היה לו זכר.
החזקתי בחבלים, רטוב, קפוא ומבוהל.
מחשבות טסות בראשי ללא הרף, המום וחסר אונים, כמעט התעלפתי.
כשהבנתי שזה אבוד והשלמתי עם זה, נשמתי החלה חוזרת לקצב רגיל, וקול פנימי אמר לי שאסתדר, איכשהו. החלטתי להמשיך במסע למרות שלא היה לי שמץ של מושג איך להשיט את היאכטה הזו אל חוף מבטחים. ניסיתי לזכור מה לימד אותי האיש. לקריאות העזרה שלי ,לא היה מענה, גם אף סירה לא נראתה באופק.
בלילה נטול כוכבים ישבתי על הסיפון, אבוד, בוכה עליו, עלי ועל כל הציפורים הבודדות שלא יכלו יותר לסבול את הכלוב הצר ...ועפו.
כל הזכויות שמורות לשלמה קובי
