סלבדור:
היער היה כה שקט בשעת ערב. להתהלך בו היה כמו לחשוב- הנה. הנה לך שעה להתיישב בחדר סגור עם עצמך ולחשוב על כל מה שעברת היום. איך התנהגת ומה אמרת.
רק שהחדר הסגור במקרה הזה הייתה המחילה.
האוויר היה סמיך ואור ירח קלוש חדר דרך הפתח המעיד על היציאה. ישבתי ורק חיכיתי לבלה שתגיע ותביא לי, כמו תמיד בכל פגישה המזדמנת לנו (שזה לעיתים די רחוקות), את התה שרק היא יודעת להכין באופן כה מדויק וכל כך.. כל כך היא. הצורה שבה היא שואלת אותי את אותה שאלה רטורית בכל פעם: "איזה תה תרצה? תה ארל גריי או תה לואיזה?"
דבר המזכיר לי את בתי, שנקראה על שם הצמח הניחן בניחוחו המשכר ובעל צבעו העז. כמו עיניה של לואיזה, המאופיינות בירוק העז שאכן מזכיר לי את היער שנתן לי מפלט בכל פעם שהתחלתי להרגיש את זרועותיי רועדות.
זזתי במקומי בבהלה לשם רשרוש העלים שנשמע חלושות מבחוץ, אך בשקט העצום שביער, נשמע חזק יותר מהרגיל.
"סלבדור! אני כאן! איפה אתה?"
"בעולם אחר" השבתי לה בחיבה. מיד עם כניסתה פרץ ריח מדהים ומתוק של התה האהוב עליי. "סלבדור. הידיים שלך" פניה התעוותו בצער לעומת ידיי, שהשתערו מרגע לרגע. הבחנתי בציפורניים , שהפכו גדולות ומעוקלות יותר, מתחילות להסתתר בין פרווה חומה ועבה שבקצתה הופכת לפלומה לבנה כשלג.
"אני לא מאמינה! איך זה התרחש כל כך מהר? תסתכל על עצמך!"
לא הסתכלתי עליי. הסתכלתי עליה, מנסה לזכור כל תוו ותוו בפניה המלאכיות.
ואז זה כבר קרה. כוסות התה נשמטו על הרצפה. התעקלות גופי גרמה לגבי לכאוב, וכבר לא חשבתי על פניה ועל מאמציי לזכור אותן. הן כבר היו בפנים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
