בא לי
לעלות על טרמפולינה ו ליקפוץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץץ
ב ס ל ו מ ו ש ן
בא לי לשטוף כילים ולהתמכר לתחושת המים הזורמים על עורי, לריח וקצף הסבון, למישוש הכילים בין אצבעותי עד שלא תיוותר בי שום מחשבה. רק תחושות.
בא לי לשבת תחת עץ ירוק ולעקוב אחר שיחת הציפורים
בא לי לשתות קפה חם ומתוק ולהרגיש כל לגימה לכל אורך מסלולה עעעעעעד הבטן
בא לי לעמוד במרכזו של שדה פורח
ולשטוף לשטוף לשטוף
את העיניים
בצבעים
את האף
בריח
את הלב
ביופי
נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים
הדף ריק, תכתבי.
תכתבי את ליבך.את נשמתך.
תכתבי אותך, את מה שאת לא יודעת להגיד. תכתבי
תני לנייר להחזיק אותך, להתמלא בך.
נשימה. טוב שאפשר לחזור אליה.
המחשבות זורמות, תני להן לזרום
פנימה והחוצה
הן די חסרות חשיבות, אחת מחליפה את השניה.
עכשיו האויר זורם במורד עמוד השידרה
זה מרגיש טוב
תראי כמה שאפשר להתמלא באוויר
וכמה סימטאות זה פותח בתוכך
תמשיכי. גם הראש עכשיו נענה לנשימות.
לאן כל זה מוביל, את שואלת
או אולי, לאן זה לא מוביל
מוסיקה חודרת מבחוץ
מכניסה לי קצב חדש לשקט, וחולפת
דיבורים בחוץ, רוק בפה
מה אני רוצה להגיד?
כל ההקדמה הזאת ועוד לא אמרתי כלום.
והאם בכלל יש משהו שצריך להאמר?
הנר רוקד כעת. מהי המוסיקה שלו?
מחר, מחר אני ארקוד
מחר יום הולדת
כבר אמרתי הרבה דברים על כמיהה, על ערגה
כבר דיברנו על הרצון באהבה
על הכמיהה לשיחרור
דיברנו על הלבד, על הניתוק לשם חיבור
ועל חיבור בכדי להתבדל
דיברתי על המלאות והבדידות
על התנועה והמוסיקה
על הנשימה
על הקצב, הקצב, הקצב שלי
מה הקצב שלי?
כל כך flaky
אז אולי מוטב לשתוק קצת עכשיו
שתיקה לשם התבטאות, (be-in(g
הנר מפזר את ריחו כעט
גם על החושים כבר דיברתי
ועל חושניות. ועל מיניות
הרבה על מיניות
עוד תמה בחיי
כולנו פחות או יותר מתפקדים (או לא) סביב אותן תמות
אני עייפה.
הגיע הזמן לישון כעת
לתת לגוף לבצע את עבודתו,
to heal
אני זוכרת ששאלתי את עצמי, עד מתי צריך אדם healing?
ומי נחשב "healed "?
ועכשיו אני עונה לעצמי: כל הזמן.
מהלילה לבוקר, מסוף-שבוע לתחילתו, מחופשה לשיגרה, ממנוחה לפעילות
תסמכי על החיים שהדברים יעבדו
אין לך ברירה, את מבינה?
את חייבת להרפות, להרפות ולקבל.
ולהתפנות קצת מעצמך, מנוכחותך
אי אפשר לראות כלום ככה,
את חוסמת את כל שדה הראייה.
עכשיו זמן לישון
רק לסגור עיניים ולתת לכל היתר לעשות את שלו
יום הולדת שמח!
נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים
החיים הם דרך. זה כבר ברור..
האשליה: שיש יעדיםמסומנים שצריך להגיע אליהם בדרך הקצרה והקלה ביותר.
שיש נתונים שצריך לשמור עליהם בצורה מסויימת; הבריאות, הבית, משפחה, קריירה.
ויש סדנאות וספרים ופסיכולוגים, ומה לא, כדי להצליח להשאר שם במסלול הזה וכדי לעשות את זה "הכי טוב".
המציאות: יש רק דרך וכל החכמה היא לקבל אותה כמו שהיא. לצעוד או לעצור, או אפילו ללכת (או לרוץ) אחורה בהבנה שזה בעצם מה שבאת לעשות.
ולחיות עם זה בשלום.
ההתפקחות: ההבנה שהבעיות, החיפוש, המאבק- הם הם הדרך/החיים (כהוויתם).
ועם הקבלה פוחת המאבק
נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים
האם אני מוכנה לשחרר אותך?
אולי הגיע זמן לחוות את העולם קצת אחרת
אולי אוכל לגלות, גם אני,
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה*
זה דורש ממני להתקלף החוצה מהקליפה הבטוחה והאהובה שלי
לתת לעור שלי לספוג מגע חדש, מידע חדש
למה לא בעצם?
כבר הגעתי עד הלום
זה מה שיש. יש עולם ואפשר לטעום אותו קצת יותר
לגעת ולהנגע
מבלי להתפרק, מבלי להשתבלל
אולי יש עוד דרכים להיות קרן.
* אביתר בנאי: אורייתא
נכתב לפני 10 שנים ו-11 חודשים
האופק למולי צבוע בצבעי שלכת
גבעות נישאות מעל אגם שקט
ערפל ציורי
וגשם עדין ורך, שגורם לירוק מסביב להראות ירוק יותר.
ברגעים כאלה של מלאות
את עולה
כי היית, משך תקופה ארוכה,
חלק מהשיחה שלי עם עצמי ועם העולם.
מתווכת, מתרגמת, מבארת, ובעיקר צופה, עדה
עדה למי שאני. עדה לתהפוכות, לתהומות, לבילבול
עדה להתהוות שלי למשהו חדש, שרק עכשיו, במרחק הזמן,
אני יכולה לזהות ולהוכיר.
עדה שעם הזמן למדתי להפנים, כמו שמפנימים מורה, כמו שמפנימים אהבת אם.
רחוק מהעיר הטבע חזק ומלא עוצמה
לאחרונה, אני לומדת להתקרקע בו
להתערסל ביופי, להפנים את העוצמה, לנוח בשקט
אני לומדת להתמלא בו. בדשא הירוק, בעצים, בשמים, בציפורים
בנמלה הקטנה שמארחת לי חברה על שולחן העץ
בארנב שהופיע במפתיע
כל האלמנטים חוברים יחד כעת, נותנים לי מקום בעולם, מאשרים את נוכחותי, את חשיבותי. מקבלים אותי-כמו שאני.
ליבי מתרחב ונפתח כעת
וטיפות הגשם העדינות מחלחלות פנימה
שוטפות אותי מבפנים
מרוות את צמאוני
מפיחות בי חיים וחיוניות
אני צופה על הגבעה הצבעונית
ועל הגבעות המצויירות מאחוריה
ומחייכת אל החלק שבי
שכבר מזמן חצה אל האופק האחר
ומזמין אותי להתכוונן אליו, להצטרף אליו-אלי
אל הקונפיגורציה שלי שמבקשת להתממש.
אני מושיטה יד לעבר היד הנשלחת אלי מן האופק
ויודעת-גם אם הדרך עדיין איננה מסומנת-
כי עליתי עליה, לאן שלא תוביל.
נכתב לפני 11 שנים
אחרי הסליחה באה ההפרדות
ואחריה, התחברות מחדש
ממקום משותף, שווה יותר
ממקום מרוכך ומכיל,
מההבנה
הפרדות לשם התחברות
נבדלות לשם הזדהות
כל אחד כואב את האמא שלו, את מה שהיתה ומה שלא,
מה שהעניקה ומה שמנעה
ובתוך ההתחברות מחדש
הקבלה היא לא רק של האמא עצמה
היא של החיים כהוויתם.
אחרי הסליחה באה ההפרדות
ואחריה, התחברות מחדש.
נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים
הגבול שבין הילדה לאישה
שבין תלות ועצמאות
שבין חוסר ביטחון ופוטנטיות.
הגבול שבין מאבק וזרימה
בין כאב ונחמה
הגבולות בתוכי נמתחים
ואני מתנהלת בין הקצוות
מנסה לחצות לצד השני
ומתעקשת להשאיר רגל אחת מאחור
ליתר ביטחון?
אולי המעבר הוא לא לינארי
אולי הוא יותר מעגלי, מערכת דינאמית
ומה שחשוב זה לשמור על תנועה
נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים
"מעברים 10, 20, 30 ומשהו
מעברים מקייץ לסתיו מחורף לאביב"
אולי הגוף שלי חווה אותם עכשיו ביתר עוצמה
אולי הוא מרגיש את שינוי השעון
את שינויי מזג האויר
ומסתגל אליהם לאיטו. לאיטי.
סוג של כיול מחדש.
ולפני כן, לפני ההרכבה מחדש של השלב הבא,
הכל הפוך.
הכל נחווה, הכל מורגש ומתורגם אל שפת הגוף
רק שאני לא תמיד יודעת לפענח אותה בזמן אמת
נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים
בור בלי תחתית
הגיע הזמן למלא אותו
לא במישהו אחר, לא בעצמי,
לא באוכל, לא בתחלואים, לא בפנטזיות,
לא בתנועה ולא במחול ולא במוסיקה
למלא אותו בידיעה, ב-ה-ידיעה
ידיעת החיים
בקבלתם כהוויתם
בקבלתו של הבור
בלאפשר לו להיות בור.
לפעמים הוא יתמלא עד גדותיו
לפעמים ירגיש ריק ופעור, מאיים לבלוע אותי
אבל אני חלק ממנו, הוא חלק ממני,
הוא אני.
נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים
