בס"ד
פרק 1
"צאי כבר! אנחנו עוד נאחר!" קראה שרלוט מאחורי דלת האמבטיה שלי.
"אני מסדרת את השיער, רק שנייה." שיקרתי. אני רק עכשיו לובשת את שמלת הערב שלי- אותה שמלה וורודה שקניתי חודש שעבר עם שרלוט. "אני מסתבכת עם הרוכסן, תעזרי לי?" דיברתי לדלת.
"כן," שרלוט פתחה את הדלת בגסות.
"הנה, מאחור." הצבעתי על הגב שלי.
היא הייתה קצרת רוח. אנחנו מאחרות כבר בעשרים דקות, ועד שנגיע לאולם הספורט בבית הספר, נאחר לפחות בעשרים דקות. "הנה, מרגישה בנוח?"
"כן, מה אעשה עם השיער?" לבינתיים מרחתי ליפ גלוס בצבע וורוד מסטיק על שפתיי המלאות.
"אממ, בואי נעשה לך משהו קליל. לא משהו גדול." היא גיחכה. היא אספה את שיערה השחור כפחם בצורה מרושלת ונעימה.
"תעשי לי משהו יפה, את יותר טובה בזה." החמאתי לה, היא חייכה. שרלוט היא החברה הטובה שלי. אנחנו מכירות מכיתה ג'.
"אוקיי," לא חפפתי את שיערי במקלחת, לכן הבייביליס שעשיתי לפני כן, נשמר. שרלוט פשוט לקחה את שני התלתלים הזהובים הקדמיים, הצמידה אותם ביחד, והידקה אותם עם סיכת הפרפר הכחולה שלי.
"וואו, מושלם." באמת הייתי יפה. "קדימה, בואי נלך. בטח אימפ ולייל מחכים."
"אוקיי," שרלוט חייכה, היא הייתה שמחה שהחמאתי לתסרוקת הדלה שהיא עשתה לי. לא שהיא עשתה משהו מיוחד, אבל אני לא רעה, אני אתן לה קרדיט.
סקרתי את החדר בפעם האחרונה לפני שנצא. "שנתבשם?" הצעתי.
"בטח," שרלוט פנתה אל השידה שלי והתבשמה באחד מתוך הרבה הבשמים שהונחו שם. היה זה נראה כאילו ידעה מראש עם איזה בושם היא רוצה להתבשם.
אני התבשמתי בבושם האהוב עליי, זה שאבא קנה לי שנה שעברה, לכבוד יום ההולדת ה-14 שלי.
יצאנו מהחדר שלי, וירדנו מהמדרגות למטה. נעלי העקב ששתינו לבשנו תקתקו והדהדו על רצפת העץ. "בנות, אני לא עסוקה. שאאסוף אתכן?" אמא הפתיעה אותנו בהצעה שלה, תכננו ללכת ברגל.
"ברור! איפה טומי?" צעדתי לכיוון המטבח, היא כנראה הכינה משהו לאכול. "ואיפה אבא?"
"אבא של דון לקח את טומי טרמפ." אמרה אמא וניגבה את ידיה בסינר שלבשה. "ואבא עסוק כרגע בעבודה, אז אני פנויה." אבא עובד בספרייה, יחד עם אמא. כאן, בחכמה, העבודה הזאת דורשת זמינות מלאה, 24 שעות ביממה.
"יופי," שרלוט באה אליי כמעט תמיד, היא כמו משפחה. "מתי נצא?"
"עכשיו, צאו לבחוץ, אביא את המפתחות." אמא השילה מעליה את הסינר.
* * *
לאחר נסיעה של 3 דקות לכל היותר, הגענו לכניסת אולם הספורט של בית הספר, שם יתקיים טקס הפרידה, שמיועד לכל מי שישתלב מחר, שזה בעקרון כל מי שבגיל 16.
"תודה על הנסיעה אמא," נישקתי את אמא שישבה על כסא הנהג.
"תהינו חמודות!" קראה אמא. אני אוהבת את אמא, אהיה עצובה אם לא ראה אותה יותר אחרי מחר.
"תודה גברת ל'." אמרה שרלוט, רק כדי לצאת ידי חובה.
יצאנו מהמכונית, אני מהקדימה ושרלוט מאחור. "מה השעה?" שאלתי.
"לא יודעת, אין לי שעון." אמרה שרלוט בחוסר רוגע וסידרה את שמלתה הקצרה. התחלנו לצעוד בשביל הגישה של בית הספר. אולם הספורט נמצא במרחק של 2 דקות הליכה.
"אני בטוחה שאף אחד לא שם לב שאיחרנו. אולי רק אימפ ולייל ישימו לב." אמרתי בניסיון להרגיע אותה. "לחשוב שמחר לא נראה אותם כבר," ואז נזכרתי שישנו סיכוי שגם לא אראה את שרלוט אחרי מחר. "את חושבת שניצלנו את הזמן ביחד?"
הגענו לדלת אולם הספורט. "לא יודע, כן? אנחנו חברות טובות, ואני ניצלתי כל זמן שהייתי איתך. אפילו את הבשמים שלך.." אמרה בגיחוך. צחקתי גם. "זה תהליך שכולם עברו, וגם אנחנו נצטרך לעבור." אמרה בשעמום. "טוב, בואי נכנס."
כשפתחנו את הדלת, כולם כבר היו בשיא הריקודים, האולם היה מואר בגוון סגול, טיפה כהה יותר מהשמלה שלי. "בואי נשתה משהו קודם, אחרי זה נמצא את אימפ ולייל." הצעתי לשרלוט.
"אוקיי," היא ניגשה לבר המשקאות, ואני אחריה. ברקע הושמע שיר שלא הצלחתי לזהות. השיר היה רעשני ומחריש אוזניים. "מה תשתי?" שאלה שרלוט ושתתה פטל בעזרת הקשית. היא התחילה לרקוד לצלילי המוזיקה.
"מיץ תפוזים." אמרתי. היא ניגשה לבר ולאחר 10 שניות בקירוב, הגישה לי בחיוך כוס מיץ תפוזים עם קרח.
"חשבנו כבר שלא תגיעו!" קרא לייל מאחוריי. "מה קורה?"
"בסדר, לקח לנו זמן להתארגן." אמרתי וחיבקתי אותו. אני לא מחבקת הרבה, לכן אקרא לזה חיבוק פרידה. "מה קורה אימפ?" אימפ עמד מאחוריי לייל, הוא היה שקט.
"הכל בסדר," ישר הוא הפעיל את הקסם המיוחד שלו, וחייך. "נהנות?"
"כן, נחמד פה.." אמרה שרלוט ביובש. השיר הרעשני הפסיק, וכעת הושמע השיר, שהפך ללהיט- 'שמים בהירים' של סנדי קול, אני אוהבת אותה. השיר היה שקט ורגוע.
"שנרקוד?" לייל הושיט יד לשרלוט, היא נענתה להצעתו.
גם אימפ הושיט לי את ידו וחייך. הנחתי את כף ידי בידו, והוא סחב אותי לרחבת הריקודים. הוא הניח את ידיו על מותניי, אוטומטית קשרתי את זוג ידיי על עורפו. והתחלנו לנוע לצלילי המנגינה האיטית והשקטה.
חייכתי לו. "לאן אתה חושב שישלבו אותך מחר?" שאלתי תוך כדי ששנינו, כמו כולם, הסתובבנו סיבוב חד.
"האמת שאני לא חושב שאשאר בחכמה. אולי למדע או תרבות. אחד מהשניים. מה איתך?" עיניו התבהרו עוד יותר כשהסתכל על התפאורה שתלו בתקרה, המסיבה הייתה בנושא העיירה שלנו, חכמה. לכן התפאורה הייתה בעיקר ספרים ומשקפיים. אני לא חושבת שהתפאורה הזאת מייצגת באמת את האנשים שחיים כאן.
נשמתי נשימה עמוקה של אוויר ערפילי. "אני מקווה להישאר בחכמה, עם המשפחה. אני לא יודעת לאן אשתלב."
"עזבי את זה עכשיו הופ," אמר אימפ וחייך. "תני ליהנות מהרגע האחרון שלי איתך! זה אולי הריקוד האחרון שלנו.." אמר בצהלה.
"אוקי," צחקנו ביחד בקול. אני אוהבת את אימפ, הוא מצחיק באופן טבעי, שנון ומאוד חכם.
למשך כל הריקוד השתררה דממה בנינו. הנחתי את ראשי עליו והתנדנדנו מצד לצד ברכות ובשלווה. "אני רוצה להגיד לך משהו, אבל נצטרך לצאת לבחוץ." אמר אימפ.
"אוקיי," מה הוא רוצה לומר לי שדורש לצאת לבחוץ? "זה משהו מיוחד?"
"אני מקווה שזה יהיה מיוחד." אמר וחייך. השיר נגמר לאחר 20 שניות. "את באה?"
הנהנתי. החזקתי את ידו של אימפ, ושנינו יצאנו מההמולה של זוגות הילדים שרקדו. הוא פתח את הדלת, ונתן לי לצאת ראשונה, כמו ג'נטלמן אמיתי. "אז.. מה רצית לומר לי שדורש לצאת לבחוץ?" שאלתי.
"אוקיי," התחיל לומר. הוא התחיל טיפה להאדים. "תראי, חשבתי על זה הרבה," על מה הוא חשב הרבה? "ויש סיכוי די גדול שלא נפגוש אחד את השני יותר לעולם-"
קטעתי אותו. "זה עצוב גם לי, נכון. אבל זה היה ברור שזה מה שיקרה, לא?"
"כן, נכון. בגלל זה, זה לא העיקר." הוא אמר, כאילו ניסה לרצות אותי.
"אז.. מה כן העיקר?" כבר הייתי מבולבלת, אז נתתי לו לדבר.
"רציתי לספר לך סוד, ששמרתי בבטן שלי, כבר די הרבה זמן." איזה סוד? שיגיד כבר, אני מסוקרנת! הוא שאף מהאוויר הקריר שהשתרר בחוץ, אזר אומץ, ואמר: "אני אוהב אותך, כבר מגיל 14." וואו. זה שוק. אני לא מאמינה, בחיים הוא לא רמז לי על כך או משהו כמו זה. "ובגלל שזה אולי הפעם האחרונה שנתראה, אני לא רוצה למות בידיעה שלא אמרתי לך את זה." מדוע הוא מזכיר את המילה מוות?
פי היה שמוט. התעשתתי מהר. "אימפ.." לא ידעתי מה לומר. "אתה ידיד ממש טוב שלי, גם לי ממש כואב שאולי לא אראה אותך יותר. אני ממש מצטערת, אבל.. לא שמתי לב לזה-"
"אני יודע." הוא קטע אותי. הוא התחיל עוד יותר להאדים. אני מקווה שלא ביישתי אותו. "אני פשוט הסתרתי את זה כמה שיכולתי. מצטער שאני ככה מפיל עלייך את זה, פשוט אני אתגעגע, ולא רציתי להיפרד בלי לומר כלום."
"אני מבינה.." חיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי. "אני ממש אוהבת אותך, ואתה יודע, אם באמת זאת אהבת אמת, אני בטוחה שהאהבה תמצא דרך להגשים את עצמה." שנינו הרפנו מהחיבוק. חייכתי לו.
הוא חייך בחזרה.
"בוא נחזור," שילבתי את ידי בידו, ונישקתי אותו על הלחי.
* * *
כשנכנסו לאולם הספורט, דניאל טומפק'נס,ראש העיר שלנו, עמד על הבמה המרושלת שתלמידי כיתה ט' הכינו, ונאם נאום. "-אז אני מאחל לכם בהצלחה מחר, ותדעו שהדיגיטל עושים את הבחירה הטובה ביותר עבורנו!"
"לפני כמה זמן הוא התחיל לנאום?" פניתי לשרלוט.
"בערך 2 דק' אחרי השיר של סנדי קול." היא התיישבה על אחד הכיסאות הגבוהים שהוצבו ליד הבר. "דרך אגב, איפה את ואימפ הייתם?"
"בחוץ, לא התחשק לנו להיות בפנים." אמרתי ביובש, כדי שהיא לא תשאל שאלות. אני לא רוצה לספר לה על זה שאימפ אוהב אותי.
"משעמם לי.. מתי את רוצה שנלך?" שרלוט רכנה קדימה.
"עוד מעט, תהני, זה פעם אחרונה שתראי פה אנשים.." אמרתי בניסיון לשכנע אותה.
היא הסירה את מבטה ממני, והסתכלה על ההמולה שרוקדים לעוד שיר מחריש אוזניים. "אני חייבת לשירותים, את באה?"
"כן, בטח." ירדתי מהכסא, ושרלוט אחריי. צעדנו לכיוון השירותים, הם היו ממש כמה צעדים מליד הבר.
"חכי לי כאן," שרלוט נעצרה ליד פתח השירותים. "כמה דקות אני מגיעה."
הנהנתי. היא נכנסה לתא שירותים הראשון שהיה פנוי; עמדתי בשעמום מוחלט ליד דלת השירותים. השירותים היו ריקים, כנראה כל הבנות רוקדות עכשיו.
"אימפ, חייבים לעשות את זה!" נשמע קולו של לייל כהד מהקצה השני של המסדרון הריק, לאחר דקה שעמדתי ללא ניע. "בבקשה אחי, אל תשתפן!" הוצאתי את ראשי מפתח השירותים, לייל עמד בגבו אליי, זיהיתי אותו לפי הסריג האדום שלבש. מולו עמד אימפ, ראיתי את פניו.
"טוב, נעשה את זה." אמר לו אימפ. מה הם מתכננים לעשות? "אז מחר בטקס ההשתלבות? אתה בטוח שיהיו שם אנשים?" מה הם מתכננים לטקס ההשתלבות? איפה יהיו אנשים?
"כן, אל תדאג." אמר לייל בלחש, אבל הצלחתי לשמוע. "הם יעזרו לנו." מי זה הם? למה הוא מתכוון?
"אבל לא הבנתי," אימפ דיבר עכשיו. "למה דווקא בזמן הזה?" באיזה זמן? על מה הם מדברים?!
"כי בזמן הזה כל הרחובות יהיו ריקים, ואף אחד לא יחשוד." השיב לו לייל.
"-סיימתי!" קראה שרלוט מהקצה השני של השירותים בעוד שוטפת ידיים. לייל ואימפ שמעו אותה, והשתתקו מיד. אני חושבת שהם ראו את הצל שלי לכן הם ישר חזרו להמולה. "היה משהו מעניין?" היא שאלה, רק כדי לוודאות שהכל בסדר אצלי.
"כן, לא משהו מיוחד." שיקרתי. אני חייבת לברר עם לייל ואימפ מה הם מתכננים. "אני יוצאת לנשום אוויר, מחניק פה."
"אני יבוא איתך." הציעה שרלוט וצעדה לכיווני.
"לא צריך," דחיתי אותה. "אני רוצה להיות לבד." שוב שיקרתי, אני רוצה למצוא את לייל ואימפ.
"אוקיי." אמרה וחלפה על פניי לכיוון ההמולה.
צעדתי לכיוון היציאה בניסיון למצוא את לייל ואימפ. הם לא רקדו עם כולם, הם בטח יצאו לבחוץ. פתחתי את דלת היציאה, מצד ימין שלי, מתחת לעץ, הסתתרו זוג חברים מתנשקים, הם אפילו לא שמו לב שפתחתי את הדלת. לאן הם יכולים ללכת? הוצאתי את הקולדיס שלי מהתיק שלי. שלחתי ללייל הודעה: 'איפה אתם? בואו דחוף לדלת של אולם הספורט. מחכה לכם.'
'קרה משהו?' לייל שלח לי בחזרה.
'אני צריכה לדבר איתכם. תבוא עם אימפ.' האוויר בחוץ נעים, אבל קריר.
עברו שלוש דקות ושמעתי את לייל קורא מאחוריי, "מה קרה?" הם באו מכיוון שער בית הספר. צדקתי, הם לא היו בתוך האולם. "מה היה כל כך דחוף?"
"איפה הייתם?" הנחתי את ידיי על מותניי. "דאגתי."
"קפצנו רגע לבית שלי, היינו צריכים לעשות שם משהו." הצביע לייל לכיוון שער בית הספר.
"הבית שלך הוא במרחק עשר דקות מכאן לכל כיוון!" לפני חמש דקות הם היו בפתח השירותים. הם משקרים לי.
"נו ו..?" אמר לייל בזלזול דוחה. "הלכנו לפני חצי שעה כבר." למה הוא שוב משקר? רק לייל דיבר. אימפ שתק, הוא כנראה התבייש ממני.
הדיגיטל תמיד מקשיבים לנו, תמיד מצלמים אותנו. האם הנושא שהם דיברו עליו יכול להביא עליהם צרות? וויתרתי. אולי עדיף שאשתוק. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות מעורבת בזה. "אוקיי, מה שתגידו, רק.. שמרו על עצמכם. אני ושרלוט נזוז הביתה, ניפגש מחר בבוקר?" אמרתי לבסוף.
אשמח לתגובות, סיפור ראשון שכתבתי:)
נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים
