כשהתחלתי לקרוא את הספר נפלו פניי. שני ז'אנרים שרוווחים לאחרונה בספרות העברית שנואים עלי: הז'אנר האפוף סמים ואלכוהול על הישראלי האבוד המחפש את עצמו באמצעות חיפוש אחר ישראלי שהלך לכאורה לאיבוד בדרום אמריקה/הודו(מחק את המיותר-שניהם מיותרים).והז'אנר של חלוצים מזיינים בארץ ישראל של פעם. ברגע הראשון חששתי שמרקוביץ' שייך לז'אנר השני. לשמחתי, המשכתי לקרוא וגיליתי שההתחלה הייתה רק משחק מקדים מתעתע ליחסים אסורים, פתלתלים ומורכבים של דמויות נפלאות, דמוניות ואפלות, וכל כך אנושיות. רק סופרת גדולה יכולה להיות כל כך פסיכולוגית. אהבתי את להטוטי הלשון, שלמרות מורכבותם אינם חוסמים את הזרימה השוטפת של הטקסט. אהבתי את ההליכה הטבעית בין מציאות לדמיון, שהרי אם הדמיון משתלב היטב באופיה של הדמות, הוא הופך לאמיתי. אהבתי את הדיאלוג שאת מנהלת עם הקורא, לכאורה דו-שיח דו-צדדי, אך בפועל את שולטת לחלוטין בקורא, הופכת את בני מעיו החוצה ואז מציעה לו לארוג מהם שטיח ולרבוץ עליו. בקיצור איילת, פיתית אותי לבוא לארץ גושן פוריה ונעימה, ומצאתי עצמי בבית עבדים שאת הגונדר בו. ולא נותר לי אלא לחלום על הארץ המובטחת, שאני כל כך אוהב אותה וכל כך כועס עליה, כמו הגיבורים שלך בספר. תבורכי. הישג גדול.

כשהתחלתי לקרוא את הספר נפלו פניי. שני ז'אנרים שרוווחים לאחרונה בספרות העברית שנואים עלי: הז'אנר האפוף סמים ואלכוהול על הישראלי האבוד המחפש את עצמו באמצעות חיפוש אחר ישראלי שהלך לכאורה לאיבוד בדרום אמריקה/הודו(מחק את המיותר-שניהם מיותרים).והז'אנר של חלוצים מזיינים בארץ ישראל של פעם. ברגע הראשון חששתי שמרקוביץ' שייך לז'אנר השני. לשמחתי, המשכתי לקרוא וגיליתי שההתחלה הייתה רק משחק מקדים מתעתע ליחסים אסורים, פתלתלים ומורכבים של דמויות נפלאות, דמוניות ואפלות, וכל כך אנושיות. רק סופרת גדולה יכולה להיות כל כך פסיכולוגית. אהבתי את להטוטי הלשון, שלמרות מורכבותם אינם חוסמים את הזרימה השוטפת של הטקסט. אהבתי את ההליכה הטבעית בין מציאות לדמיון, שהרי אם הדמיון משתלב היטב באופיה של הדמות, הוא הופך לאמיתי. אהבתי את הדיאלוג שאת מנהלת עם הקורא, לכאורה דו-שיח דו-צדדי, אך בפועל את שולטת לחלוטין בקורא, הופכת את בני מעיו החוצה ואז מציעה לו לארוג מהם שטיח ולרבוץ עליו. בקיצור איילת, פיתית אותי לבוא לארץ גושן פוריה ונעימה, ומצאתי עצמי בבית עבדים שאת הגונדר בו. ולא נותר לי אלא לחלום על הארץ המובטחת, שאני כל כך אוהב אותה וכל כך כועס עליה, כמו הגיבורים שלך בספר. תבורכי. הישג גדול.

כשהתחלתי לקרוא את הספר נפלו פניי. שני ז'אנרים שרוווחים לאחרונה בספרות העברית שנואים עלי: הז'אנר האפוף סמים ואלכוהול על הישראלי האבוד המחפש את עצמו באמצעות חיפוש אחר ישראלי שהלך לכאורה לאיבוד בדרום אמריקה/הודו(מחק את המיותר-שניהם מיותרים).והז'אנר של חלוצים מזיינים בארץ ישראל של פעם. ברגע הראשון חששתי שמרקוביץ' שייך לז'אנר השני. לשמחתי, המשכתי לקרוא וגיליתי שההתחלה הייתה רק משחק מקדים מתעתע ליחסים אסורים, פתלתלים ומורכבים של דמויות נפלאות, דמוניות ואפלות, וכל כך אנושיות. רק סופרת גדולה יכולה להיות כל כך פסיכולוגית. אהבתי את להטוטי הלשון, שלמרות מורכבותם אינם חוסמים את הזרימה השוטפת של הטקסט. אהבתי את ההליכה הטבעית בין מציאות לדמיון, שהרי אם הדמיון משתלב היטב באופיה של הדמות, הוא הופך לאמיתי. אהבתי את הדיאלוג שאת מנהלת עם הקורא, לכאורה דו-שיח דו-צדדי, אך בפועל את שולטת לחלוטין בקורא, הופכת את בני מעיו החוצה ואז מציעה לו לארוג מהם שטיח ולרבוץ עליו. בקיצור איילת, פיתית אותי לבוא לארץ גושן פוריה ונעימה, ומצאתי עצמי בבית עבדים שאת הגונדר בו. ולא נותר לי אלא לחלום על הארץ המובטחת, שאני כל כך אוהב אותה וכל כך כועס עליה, כמו הגיבורים שלך בספר. תבורכי. הישג גדול.