׳האיש משומקום׳ אומן כחלק מיחידת היתומים המסווגת עד מאד בה 20 יתומים בעלי כישורים מיוחדים לרצוח, להגן, לנצח בקרבות ובמיוחד להיעלם כך שאיש לא מכיר אותך, איש לא נקשר אלייך, איש, מלבד המפעיל שלך, לא יודע מי אתה.
אוואן סמוק הוא יתום X - הוא אומן מגיל צעיר להיות אותו ׳האיש משומקום׳, לפעול על פי משימות שונות ומסווגות שניתנות לו ולעשות אותן על הצד המוצלח ביותר, אין כישלון, כישלון פירושו מוות שלו או של חף מפשע.
אוואן פועל על פי כללים מוגדרים מראש, מקבל על עצמו את המשימות אחת אחרי השנייה עד הרגע שבו הכל משתבש לו והכללים שלו מופרים אחד אחרי השני על ידו מבלי שבכלל רצה בכך.
מישהו רודף אותו, למה? איך מצאו אותו, את אומן ההיעלמות? ומי ומה גרמו לאוואן לאבד את העשתונות ולעשות טעויות?

ספר מתח עליי להתוודות ולהגיד משובח, לא בין המשובחים שקראתי אבל בהחלט מתמודד יפה מאד על המקומות הגבוהים אצלי, כתוב טוב, לעיתים מתאמץ מידי אבל בסך הכל מדובר בכתיבת מתח טובה, מושכת אשר גורמת לקורא לרצות לקרוא עוד פרק ועוד אחד ואז אפילו עוד אחד עד שאתה מוצא את עצמך מסיים את הספר ב2 לפנות בוקר.
אז למה 4 כוכבים מתוך 5? כי בסופו של דבר קראתי ספרים דומים, כן, אולי היו כתובים אחרת ומעט פחות מותחים ועשויים טוב, אבל מדובר תמיד באותה העלילה - אדם מבודד מהחברה, בעל כישורים מיוחדים שבסוף יוצא להציל את עצמו ואת הסובבים בדרך כזו או אחרת… כבר הבנתם שבשביל לגרום לי לתת לספר מתח חמישה כוכבים צריך הרבה יותר מזה.

ועדיין, מומלץ לחובבי הז׳אנר, בסופו של דבר מדובר על מתח מצוין שיעביר לכם יממה בכיף.
אגב, חייבת לציין שהעטיפה משכה את עיניי בטירוף, עבודה מצוינת!

ספר מיוחד ומומלץ, שונה ואמיץ למדי. הספר מערבב את הלא ניתן לערבוב - סיפור על שואה כרקע וכמחקר של ילדים סקרנים, חוויית ילדות בתוך עולם שכל הסובבים אותם הם ניצולי שואה - כל אחד עם המוזרויות שלו, כל אחד עם הצלקות הנפשיות שלו, כל אחד עם המיסתורין שלו בעיני הילדים. ספר על שנאה מאוד עמוקה לכל נושא הנאצים שילדים גדלים ממש לתוכו ( שאיש לא מכניס להם לראש, אלא הם עצמם מפתחים אותו מתוך ההבנה האישית שלהם של מה קורה וקרה), וספר זוועות - אך עם זאת מעורבב בהומור איפה שרק אפשר. הומור נהדר, עדין ומיוחד של גוטפרוינד שכה התמכרתי אליו בספר הקודם שלו שקראתי "בשבילה גיבורים עפים".
הספר פותח בהומור קולח שמקשה להפסיק את קריאתו - ומיד ברור שבידינו ספר מיוחד במינו - כי איך אפשר להתחיל ספר רציני על שואה מתיאור מצחיק עד אין קץ.
עם זאת הספר כלל לא מכיל שום ציניות שהייתה יכולה כל כך להעיק בספר המדבר על נושא כה רגיש. הוא מתאר שני ילדים ( ילד וילדה בני אותו גיל) שגדלים בשכונה שכולה ניצולי שואה. אנשים שתקנים ומוזרים , שכל אחד סוחב בתוכו זכרונותיו על זוועות חייו. הילדים מגיל קטן סקרנים לדעת. לדעת כמה שיותר. סקרנות שבשלב מסויים הופכת ממש לסוג של ספורט ( בייחוד בשלב כשהם משיגים לאחד מאנשי השכונה תרופות במרמה בשביל לסחוט ממנו עוד ועוד סיפורי זוועות, עוד ועוד תיאורים של מה שחווה ומה שידע וכל כך לא רצה לספר).
הספר מעביר בצורה שאין כמותה את כל רגשות הכותב - דרך רגשות שנאה שגרמנים ( נאצים בלבד או גם בלי הבדלה.. ) , שנאה שבשלב מסויים של התיאורים כבר נהיה קשה להכילה. ישנה טענה בספר שהיא אמיצה מאוד להיאמר בעיני וגם הייתה מבט חדש עבורי שבעצם מי שעשה את השואה ( הגרמנים שביצעו את עבודת ההשמדה עצמה) לאו דווקא היו אנשים מיוחדים ברמת אכזריותם, אלא היו אנשים רגילים שהיו יכולים להימצא בכל עם ובכל דור ( הסופר נותן שם דוגמא ספציפית - כדאי לקרוא זאת בספר), שפשוט סיטואציה והסביבה התומכת לגידול אכזריות וחוסר אנושיות מסוג זה הפכו אותם למפלצות. קיימת טענה שגם אם היו לוקחים חברה אחרת באותם תנאים מעודדים התנהגות מסוג זה - אנשים אחרים היו נגררים לאותה התנהגות ואותם מעשים. בשבילי טענה זאת הייתה שוק מוחלט. אני לא בטוחה שהבנתי והסכמתי עם הטענה, ושהצלחתי לראות את הסממנים שגוטפרוינד מדבר עליהם - אבל בהחלט זאת הייתה נקודת מחשבה מסקרנת עבורי.