מבחינת רמת ההזדהות - הספר מזכיר לי צינור מים עבה עם זרימה מאוד חזקה שנקלעת לתוכו ועכשיו אתה נסחף עם הזרימה המטורפת - הוא סוחף אותך את כל הדרך, כשאין לך שום נקודת יציאה באמצע - אתה פשוט נסחף עם הסיפור הקשה והמטלטל בתוך צינור סגור כשכל מה שיש סביבך זה רק הסיפור עד שזה נגמר. זה לא ספר שאפשר לעזוב באמצע - לא משנה אם הוא קשה לך או לא, לא משנה שיש אולי כמה נקודות שהעלילה נעצרת קצת ונהיית סתמית, או שמתמלאת סיפורים שכה קשה לקרוא ולהכיל. אותי הספר ממש טילטל כמעט לכל אורך קריאתו.. עד שהוא נגמר.
ואז שנה לא העזתי לכתוב עליו ביקורת. כי מה שהיה נדמה לי שקראתי בו היה נראה לי שונה ומפתיע מדי בשביל להודות בו. התחושה שנוצרה לי הייתה שאחרי שאנחנו עוברים יחד עם הנער את כל חייו תוך כדי שנאה עצומה כל כך - בסוף בצורה עדינה ובלי שאנו שמים לב הוא מלמד אותנו לסלוח לדור החדש של הגרמנים. בעצם מלמד אותנו שדור זה שחי היום בגרמניה גם הוא סוג של קרבן של העם שלו, של ההיסטוריה שלו. אני כותבת כאן מסקנה זאת כי לספר אין בעצם פואנטה או הפתעה בסוף - אין איזה התפתחות עלילה מפתיעה שהקורא יפסיד אם יגלה זאת מבעוד מועד. זאת פשוט הרגשה שמועברת. שברגע שהבנתי שזה מה שהספר העביר בתוכי תוך כדי הקריאה אפילו בלי שהייתי מודעת לזה - נותרתי בהלם.
יש עוד שני תיאורים בספר שבעיני שווים התייחסות מיוחדת - אחד זה משפט מהסוג - אנחנו הילדים גדלנו והשואה נותרה מאחורינו ( הפסיקה לעניין כל כך , לסקרן כל כך.. ). אני חושבת שהרבה ילדים שחוו סקרנות חזקה זאת כלפי השנים ההם חוו זאת עם התבגרותם ( מאוד הזדהיתי עם המשפט הזה)..
ויש עוד תיאור - יש פרט מסויים שנשמע לסופר מוכר - והוא לא מצליח להיזכר מאיפה. הוא מנסה ומנסה. ימים וחודשים - אבל לא מצליח. בסוף הוא מתאמץ ושואל אחרים - ומגלה. מגלה משהו שלתקופה מסויימת הופך את חייו. מתגלה כמידע שהוא לחלוטין לא מסוגל להכיל. לדעתי זה היה תיאור סופר מוצלח שלפעמים זה שלפעמים מידע שלא נגיש לנו, לא סתם לא נגיש. שאולי איזה כוח עליון שומר עלינו מלדעת משהו שאנו לא אמורים לדעת. שממש לא כל פעם חייבים להתעקש.
אם הייתי מסכמת - הספר היה מאוד מיוחד עבורי. אין בו עלילה מיוחדת, וכנראה גם היו ספרי שואה יותר מוצלחים ממנו. לא כל התיאורים והדמויות בו מסתדרות יפה ובצורה עיקבית. יש דמויות שמחוסרות כל עיקביות שהיא. אבל כל זה הוא לא העיקר. הספר מעורר הזדהות מאוד מאוד חזקה. הוא מעביר מאוד מאוד חזק את העיקר שאותו מנסה להעביר ( בעיני ) - ניתן ממש לחוש דרכו את הילדות בתוך השכונה כשהילדים עטופים מכל כיוון באנשים שחוו את השואה. אנשים שכבר לא יוכלו להתאושש - והילדים מסתכלים בהם בעיניים של דור אחר לגמרי, דור שהולך לקייטנות קיץ וסובל מזה שרוכבים שם יותר מדי על סוסים, דור שצוחק ומסתלבט על הסובב אותו. דור שיש סביבו כבר המון מותרות והרבה אופטימיות.
כמו כן הספר כה מיוחד ביכולת שלו לשלב הומור בספר מסוג זה. לשלב עם טעם טוב - בצורה כה לא פוגעת וכה לא וולגרית.
זה כנראה לא יהיה הספר של הדור, אבל מאוד מומלץ לאנשים שרוצים לקרוא ספר עמוק ומוכנים להפריד בין העיקר לתפל.
------------
היה בספר איזה קטע שבהתחלה לא הבנתי אותו, ורק אחרי שכתבתי את הביקורת, ודיברתי על זה עם חברים שלי התגלתה לי המשמעות של הקטע - שבעצם הוא לא מדבר שם בכלל על ביקורת על ישראלים - אלא על ההיתכנות הכללית של התגלגלות כל אוכלוסיה שהיא ודמויות בתוכה לדמויות של השואה. עדיין אביא את הציטוט - כי עבורי הוא היה אחד החלקים הכי מצמררים בספר:
"מאז הגעתי לגיל ומותר לי לדעת, שאלתי את אבא על שנת 39'. קצת לפני שהתחיל הכול, כשרק פינקלשטיין ידע ( מתייחס לתיאור מוקדם יותר על איש שחזה בכוח ההיגיון שלו את כל מה שעומד לבוא, החביא את כל הזהב שלו וכתב לבנו את תחזיתו המלאה והמדויקת למדי לאיפה ההיסטוריה הולכת להתקדם). השנה הזו מפחידה יותר מכל מה שיוכל אבא לספר לי על ה'אחר-כך'. כי שנת 39' דומה לשנים שאני חי בהן. בשנת 39' היו ליהודים מיושבי דעת דעות מתונות, היו להם דאגות שבכוח התבונה לסלקן. אנשים נבונים סברו סברות, חששו, מצאו פתרונות. בעיתונים יהודיים פרחו דעות שנונות, יסודיות. הכל היה כה תבוני, 'פרוגרסיבי', 'מודרני'. בבתי הקברות הובלו יהודים נפטרים למנוחת עולמם. נאמר 'קדיש' בלחש. קצת לפני ספטמבר 39' עוד אמרו, 'העושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל'. הקהל ענה, 'אמן'. שנת 39' היא השנה שייתכן שאני חי בה, מדי שנה. כל שנה אפשר שהיא 39'. הכול סביבי כה דמוקרטי, תבוני. עולם של 'גילויי דעת', 'עצומות', 'מחאות חריפות''. הכול בן רגע יכול להתהפך- לפעמים אני יודע, לו היה קם כאן משטר טוטליטרי, משמיד מיעוטים, רק הזמן ופרכוסי המוסר היו מעכבים את גלגולו היהודי של הרייך. זה היה קם גם כאן, כן. היו מתנגדים, כן, גם מהזרם השולט. גם הם היו אובדים. לא מיד, אבל כולם. אני מזהה סביבי את הטיפוסים שיבנו את השלטון החדש. כולם כבר כאן- מלך השוק השחור, משתף הפעולה, המלשין שעיניו פעורות בפחד. ראש המשטרה, החיילים הנאמנים, המוציאים פקודות לפועל. הם פה, הם חיים ומתרבים. הם אזרחים הגונים. המציאות הנוחה מסתירה אותם. אף פעם (כך סביר) לא תיחשף המהות השחורה שלהם. משך כל חייהם, אולי רק רגע אחד או שניים ישיקו לגרעין נשמתם. היומיום משווק גרסאות מתונות שלהם, תולדות השגרה, מדינת ישראל המשגשגת. מלך השוק השחור לא יהיה יותר מסוכן ביטוח נוכל. משתפי פעולה יהיו חייטים, שוטרים, רופאים. ראש המשטרה יהיה איש לא חביב, אולי מנהל בריכה, זה הכל. אם יבוא היום, תתהפך המציאות, סבא יוסף יהיה איש רוח היוצא כנגד המשטר. גולגלתו תנופץ בכיכר, המונים יריעו. או בסתר, שלושה בריונים לעת לילה, נוקשים על דלתו. המכונית תתרחק. שכנים ימלמלו בצער. מישהו יעיר משהו בגנותו. מעטים יצטרפו. המשטר יספק להם חומרים, הם ידקלמו. ישכחו.
כן, זה כאן, אבל לא יתממש. יש יותר מידי שמש טובה, ותכלת שמיים. החשוב הוא שזה כאן. שזה מאיים על יריב שלי, שזה ירצה עוד פעם לקחת את אבא שלי למחנה פלאשוב, שאני לא אתן. שאינני יודע- איך לא אתן? אני לוקח את יריב מהגן. הולכים ברחוב. חולפים על פנינו משתפי הפעולה, המתנדבים, המלשינים, סוחרי השוק השחור. אנשים עם פנים פשוטות. בכל רגע, אפשר, ישתנה כיוון הרוח, האיפור יתפזר, אני ויריב מולם. אפילו פחות מכיוון הרוח. סתם כך הם עלולים להיחשף, פשוט כי ירצו. גם הגולגולת שלי מנופצת באיזה רחוב לילי, באיזה מציאות לא מתממשת, באיזה עולם שלועגים לי שאני משער את קיומו. גם ענת. למה, לעזאזל, הם לא רואים?
אני מגדל את יריב שלי להיות חזק, לדעת לסבול, להחזיק מעמד. ענת מוציאה לו גרעינים מהאגבניה. אני מתרגז, גם היא.
- יריב של שנינו. את החצי שלך תגדל בבוכנבלד, את שלי אני שולחת לגן מירה!
מכל מה שלא הוכן אליו היטב היטב נרתע, נבהל, מתבלבל. אני רוצה שיקלף לעצמו ביצה קשה. הוא מסרב. הקליפה חמה, מפחידה אותו. ענת לוקחת אותה לידיה, מקלפת במהירות. “