זהו הספר הראשון של יותם בנזימן שהזדמן לחיקי, אם כי האחרון שלו מבחינה כרונולוגית, ואני חושב שזוהי תחילתה של "ידידות" מופלאה. ולכל התוהים - הוא אינו אני ואני אינני הוא :)

הספר עוסק בהגדרת הסוד והסודיות, תוך התמקדות בשאלות מוסריות שעולות מהעיסוק בסוגיה העדינה הזו. הספר מחולק לשלושה חלקים.

החלק הראשון עוסק בפרדוקס העולה מהסוד עצמו - שברגע שהוא מנוסח במילים הוא כבר מופשט ממסתוריותו. הסוד, ברגע שאני "מגלה" אותו לעצמי, מכונן אותי כאינדבידואל ומפריד אותי מהסביבה. יש משהו בעולם שאני יודע והאחרים לא. יש משהו שנכון רק לגביי.

החלק השני עוסק בסודיות בהקשרים ציבוריים - החל מרופאים או מטפלים וכלה בפוליטיקאים ואנשי ציבור. האם אנו מחויבים אליהם, והם אלינו, באותו האופן שבו אנו מחויבים לבני בריתנו המיידיים? באיזה אופן אנו מבקשים מהם להיות שקופים ובאיזו מידה אנו גם מצפים מהם לחשאיות ודיסקרטיות (לדוגמא במסגרת שיחות שלום חשאיות עם מנהיגי האויב).

החלק השלישי עוסק בסוגיה המורכבת ביותר בהקשר של הסודיות והיא סוגית הנאמנויות הסותרות. דרך שורה של דוגמאות - היפותטיות וקונקרטיות - בנזימן מציג את האופן שבו כל נאמנות לשמירת סודו של אדם אחד עלולה, ואולי אף מוכרחה, להיות בגידה באמונו של אדם אחר. על מנת להכריע מנסה בנזימן לשרטט היררכיה של נאמנויות אך מסקנתו היחידה היא שבראש הפירמידה נמצאת בת הזוג (או בן הזוג) ואילו כל שאר האנשים נמצאים במעמד שווה בבסיס הפירמידה כשההעדפה בינם היא סובייקטיבית ולעולם תפגע באופן בלתי-הוגן באחד הצדדים. באופן זה מחזק בנזימן את הזוגיות המונוגמית, שבמידה מסויימת נמצאת במגמה של איבוד הבכורה בפועל (בניגוד לרמה המוצהרת) כיום.

דיון מעניין נוסף שקיים בחלק האחרון של הספר הוא הדיון ברכילות. מצד אחד מציג בנזימן את הפן המוכר של הרכילות כמעשה של בגידה חברתית באדם מסוים, לרוב ללא ידיעתו ובאופן מובהק כנגדו. אך הוא מציג גם צד אחר של הרכילות, צד שבו הרכילות משמשת על מנת לבסס מערכת של נורמות וקשרים חברתיים. למעשה דרך הרכילות אנו מכוננים עצמנו כחברה ("אנחנו" בניגוד ל"הוא") ואנו מסכימים על ערכים מסויימים ("הוא עשה ככה וככה וזה מאוד לא טוב" - מכאן אנו יודעים מה לא לעשות).

לבבסוף הארה מתודולוגית. עוד בראשית הספר מציג בנזימן את הדלות של הדיון בסוגית הסודיות במחקר. אך ניכר כי מהדלות של המחקר צמח עושר אמיתי במחקרו שלו. בנזימן מרבה להשתמש במקורות רבים ומגוונים - החל מפילוסופים, דרך טקסטים דתיים, ספרותיים וכלה במטבעות לשון יומיומיות. הוא משלב את כולם לכדי טענות משכנעות ומעניינות באופן מעורר כבוד והערכה.

אמא סרקה אותי ב"גולגול" מתוח,
הדקה בסיכות, יציב ובטוח.
הסתכלתי בראי- בלרינה אמתית!
כשאגדל אוכל להיות רקדנית איכותית.
...
רקדניות ורקדנים רחפו על הבמה
בתלבושות מרהיבות וכוריאוגרפיה מרשימה,
הבלרינה היתה לכלוכית מקסימה
שרקדה, הסתחררה ומלאה את הבמה.
ואז, בשיא המתח, הגיעה הפיה
והפכה את לכלוכית לנסיכה יפהפיה.

אילה הם שני ציטוטים מהספר "יומנה של רקדנית קטנה".
זאת לא ביקורת אישית. כ- 80% מספרי הילדים הם כאילה, (באומדן, החוטא למציאות בנדיבותו). הספר הזה אפילו טוב יחסית לחלק מהאחרים (אין שגיאות כתיב ותחביר). ועדיין- מדובר במלל מחורז אינסופי ומשעמם.

אבל, מכיוון שהרקדנית הקטנה הפרטית שלי (חודשיים וחצי בחוג מחול במתנ"ס), נפלה בקסמם של שלוש הרקדניות והרקדן שעל הכריכה, שאלנו את הספר הזה מהספריה לפני כשבוע (רק שבוע?) ומאז אני נאלצת להקריא אותו בין פעם לפעמיים ביום.

אצלנו במשפחה, הגענו סוף סוף לנוסחה מנצחת. שני ספרים לבחירתה שני ספרים לבחירתו וספר אחד לבחירתי.
אני צריכה לצלוח הקראת ארבעה ספרים (תור תור) עד שאני מגיעה לקרוא את הספר שבחרתי.
מדבריות ורדרדים צחיחים מחד ושירה נלהבת של "אליגזר והגזר" (כך במקור) תוך כדי ביצוע כוריאוגרפיה מרשימה, שלא נחסכת ממני אפילו במקומות ציבוריים, מאידך.
(אגב, גם אליגזר הנ"ל הוא סיפור קצת טורדני, ויסלח לי מר קיפניס המנוח, אם כי ישנן איכויות מנחמות באפילוג: "קראה סבתא: 'גזר כארז'. ושטפה אותו מתחת לברז")