“אמא סרקה אותי ב"גולגול" מתוח,
הדקה בסיכות, יציב ובטוח.
הסתכלתי בראי- בלרינה אמתית!
כשאגדל אוכל להיות רקדנית איכותית.
...
רקדניות ורקדנים רחפו על הבמה
בתלבושות מרהיבות וכוריאוגרפיה מרשימה,
הבלרינה היתה לכלוכית מקסימה
שרקדה, הסתחררה ומלאה את הבמה.
ואז, בשיא המתח, הגיעה הפיה
והפכה את לכלוכית לנסיכה יפהפיה.

אילה הם שני ציטוטים מהספר "יומנה של רקדנית קטנה".
זאת לא ביקורת אישית. כ- 80% מספרי הילדים הם כאילה, (באומדן, החוטא למציאות בנדיבותו). הספר הזה אפילו טוב יחסית לחלק מהאחרים (אין שגיאות כתיב ותחביר). ועדיין- מדובר במלל מחורז אינסופי ומשעמם.

אבל, מכיוון שהרקדנית הקטנה הפרטית שלי (חודשיים וחצי בחוג מחול במתנ"ס), נפלה בקסמם של שלוש הרקדניות והרקדן שעל הכריכה, שאלנו את הספר הזה מהספריה לפני כשבוע (רק שבוע?) ומאז אני נאלצת להקריא אותו בין פעם לפעמיים ביום.

אצלנו במשפחה, הגענו סוף סוף לנוסחה מנצחת. שני ספרים לבחירתה שני ספרים לבחירתו וספר אחד לבחירתי.
אני צריכה לצלוח הקראת ארבעה ספרים (תור תור) עד שאני מגיעה לקרוא את הספר שבחרתי.
מדבריות ורדרדים צחיחים מחד ושירה נלהבת של "אליגזר והגזר" (כך במקור) תוך כדי ביצוע כוריאוגרפיה מרשימה, שלא נחסכת ממני אפילו במקומות ציבוריים, מאידך.
(אגב, גם אליגזר הנ"ל הוא סיפור קצת טורדני, ויסלח לי מר קיפניס המנוח, אם כי ישנן איכויות מנחמות באפילוג: "קראה סבתא: 'גזר כארז'. ושטפה אותו מתחת לברז")
מה הפלא שהתפתחה לי בשבוע האחרון דלקת גרון?


אז חבר'ה תעשו טובה. לפני שאתם מוציאים לאור ספר ילדים, זכרו: רעיון, טוב ככל שיהיה, ידע, רב ככל שיהיה, ויכולת חריזה הם לא תנאים מספיקים.
כשמדובר בספרים לגילאים האילה, מישהו צריך להקריא אותם בסוף.

והנה רעיון ליצירת תו תקן של איכות:
קיראו את הטקסט בקול רם שלושים פעם ברצף.
האם זה עדיין חינני?”