"הבן שלי היה איתך, לי לא היה שום דבר מלבדך ומלבד הזיכרון שלך, איך הלכת אני בלנינגרד, על גדת נהר הנייבה וימת לדוגה, איך טיפלת בגב הפצוע שלי וחבשת את פצעיי, ושטפת את כוויותי, וריפאת אותי, והצלת אותי. הייתי רעב, ואת האכלת אותי. לא היה לי שום דבר מלבד לזרבו." קולו של אלכסנדר נשבר. "והדם האלמותי שלך. טטיאנה, את היית כוח החיים היחיד שלי. אין לך מושג כמה השתדלתי להגיע אלייך שוב. הסגרתי את עצמי לאויב, לגרמנים, למענך. נתתי להם לירות בי ולהכות אותי למענך; בגדתי למענך והורשעתי למענך. רציתי רק דבר אחד: לראות אותך שוב. העובדה שחזרת ובאת לקחת אותי - זה הכל בשבילי, טניה. את לא מבינה? כל היתר חסר חשיבות. גרמניה, קולימה, דימיטרי, אוספנסקי, ברית המועצות - כל זה כלום. תשכחי את כולם, תני להם ללכת. את שומעת?"
"אני שומעת," אמרה טטיאנה. אנחנו מתהלכים לבד בעולם הזה, אבל אם יש לנו מזל, יש לנו רגע של השתייכות למשהו, למישהו, שמחזיק אותנו כל חיינו הבודדים.
לרגע אחד של ערב נגעתי בו שוב, גידלתי כנפיים אדומות, הייתי שוב צעירה בגן הקיץ, והייתה לי תקווה וחיי נצח.
לפני מספר דקות סוף כל סוף סיימתי לקרוא את הספר "טטיאנה ואלכסנדר" של פאולינה סיימונס.
עשיתי הפסקה כל כך ארוכה בין הכרך הראשון לשני מהסיבה הפשוטה שאלו היו בין הספרים הבודדים האלה שלפעמים נתקלים בהם, שפשוט לא רציתי שיגמרו. מאז "פרש הברונזה", קודמו, פשוט לא נתקלתי עדיין בספר שמשך אותי לתוכו בצורות כאלה.
אני באופן אישי, רחוקה מלהיות טיפוס של רומנים רומנטיים למיניהם, אבל בספר הזה בדיוק כמו בקודמו באמת ובתמים יש משהו מיוחד.
בדיוק כמו בספר הראשון, גם הספר הנוכחי היה מלא בדמויות אנושיות להפליא, עלילה מרתקת ותיאורים שמצליחים להכניס את הקורא לתקופה שבעיצומה של מלחמת העולם השניה.
אני חייבת לציין בלי שום קשר כרגע, שהסוף הפתיע אותי לחלוטין- כמה פשוט הוא היה, ובאותו זמן הצליח לרגש בצורה כל כך כנה ואמיתית.
בספר היו אין ספור קטעים שגרמו לי לחשוב איך הייתי נוהגת או מרגישה באותה סיטואציה. וזוהי עוד אחת מהסיבות שהופכת את הספר לכל כך מיוחד. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה (אם בכלל הייתה כזו) שהרגשתי סוג כלשהו של הזדהות עם דמויות בספר.
בעיקרון אם אני אתחיל לפרט עכשיו זה יישמע בדיוק כמו הביקורת שכתבתי על "פרש הברונזה" בזמנו. אם שינוי קל של כמה פרטים. ככה שאפשר לסכם את כל מה שאני רוצה לומר הוא שמצאתי לעצמי את הספר האהוב עלי החדש שלי.
"הוא כרך את זרעותיו סביבה והצמיד את שפתיו אל מצחה. "טטיאנה, מעולם לא היה לנו עתיד. אנחנו נחיה הלילה לחמש דקות מעכשיו," לחש. "ככה תמיד חיינו, את ואני, וכך נחיה שוב, עוד לילה אחד."
נכתב ב14.2.2010
