לא מהספרות המשובחת (בלשון המעטה). טריקים זולים בשביל למשוך את הקורא.

אהבתי את הסוף במיוחד. הוא רע. הוא רע כי הוא לא טוב (כלומר, שום דבר דרסטי לא קורה, החיים ממשיכים אבל...). בסוף רואים שהגיבורים של הספר שבתחילה היום צעירים ורעננים וכל החיים היו לפניהם הם אנשים זקנים, ללא יורשים (ג'אסטין לא נחשבת) המחכים למות. הם אומנם מקבלים את המוות ואת העובדה שאנשים אחרים ינהלו את "הבית" אבל לקורא (או לי לפחות...) היה קשה לקבל את זה. מה שהפריע לי בספר זה הקטע בסוף עם האגדה. האגדה מקסימה ומתקשרת לסיפור אבל זה היה נחמד אם כל אחד היה מקשר את זה בעצמו בלי שהכותבת הייתה מסבירה את עצמה בסוף הספר, הקטע הזה מפריע ומיותר. חוץ מזה הספר מקסים, מספר על החיים, בלי שום מתח או יריות או מה שלא תרצו. סתם על החיים, על איך שלמרות הכל הם נמשכים...

כמו כל הספרים של קובן. בסדר-כזה-בערך-סוג של-אם מטים קצת את הראש ועוצמים את העיניים. הוא קליל. קליל מאוד. כרית מצומקת אפילו. הוא מעניין כשקוראים אותו ורוצים לגלות מה קרוה בסוף אבל אחריי שמגלים את הסוף ומתרכזים לחצי דקה באמצע מגלים שהוא די בינוני. ולמען הסר ספק - אני לא מתכוונת לבינוני=בינוני, אני מתכוונת לבינוני=גרוע.

אף פעם לא הבנתי את פולחן אתגר קרת. הכתיבה משעשעת וצינית? נכון. קרת נחמד אבל מתאים לזמנים שבהם קשה להתרכז. קוראת אותו רק כשכואב לי הראש. הוא מנסה לכתוב כאילו-בשפת-רחוב אבל יוצא לו הרבה יותר מדי מתאמץ.