אזהרה: אם אתם בעיצומה של דיאטה – אל תקראו את הספר הזה. כי כל מה שהקריאה בו תגרום לכם לרצות לעשות זה לאכול לחם וחמאה, לחמניות מתוקות עם פיתולי שוקולד וקינמון, חלה קלועה שהרגע יצאה מהתנור לכבוד שישי, מאפים מתוקים עם מעט ריבה בייתית למעלה – ולא סתם לחשוק בבצק אלא להשתוקק, להתאוות, להיכסף ברמה הקדומה ביותר שאפשר לכמוה לפת לחם – כי אין מזון יותר מנחם ממנו.

ומה הקשר של לחם לסיפורנו? הלחם הוא המוטיב שמתגלגל בין הדפים ושוזר את שלושת העלילות המרכזיות שבספר לידי מקשה אחת.
העלילה המרכזית לכאורה מתמקדת בימי ההווה, בקונדיטורית בשם סייג', המתגוררת בעיירה קטנה בארה"ב ואופה למחייתה. העבודה בלילות, נחבאת מן העולם, מאפשרת לה לברוח מהדרישה להתמודד עם המציאות העגומה של חייה (לדעתה).
קו העלילה השני מתמקד בעברה של מינקה, סבתה של פייג', כיהודיה המנסה לשרוד בימים האכזריים של מלחמת העולם השניה.
העלילה האחרונה מתנדנדת על קו התפר שבין פרי הדמיון למציאות, בין יצורים מיסטיים וצמאי דם כמו ערפדים לבין סתם אנשים רעים – ועד כמה כל אחד עשוי לשקף את האחר.

לדעתי, סיפורה של ניצולת השואה מינקה הוא הגרעין האמיתי של הספר. התיאורים המפורטים, הישירים, לעתים אף בוטים, הצליחו לזעזע ולרגש ובעיקר להציף אצלי מחשבות על גבי מחשבות על מה שרבים כבר הצליחו להשכיח מתודעתם. אבל השואה היא לא רק עוד כמה שורות בספר ההסטוריה אלא מציאות מחרידה שאנשים חוו על גופם ודמם ונצרבה בהם כמו אותו מספר על ידם. סיפורה של מינקה מרתק ונוגע ללב, ואף כי הינו בדיה אני מאמינה שהוא מגלם בתוכו אמיתות שבוודאי היו מנת חלקם של ניצולים רבים אחרים.

מבחינתי, היה שווה לקרוא את הספר הזה רק בשביל להיזכר.
וגם בשביל ההערכה המחודשת לככר לחם פשוטה עם מעט חמאה.

וואו אני מפחדת לכתוב עליו ביקורת מרוב שאהבתי אותו סיימתי אותו היום והייתי בהלם כשהוא נגמר בכיתי התרגשתי יחד איתו זה לא עוד מספרי הסרטן הידועים על המלחמה בסרטן וכל זה זה סיפור אהבה קלאסי על שתי ילדים שפשוט אהבו אחד את השני אני מודה הייתי קצת בשוק שאוגוסטוס ווטרס מת לפני הייזל למרות שהיה לי כואב אהבתי את הסוף התאהבתי בספר כמו שהייל אוהבת את מכאוב מלכותי (אני רק מקווה שג'ון גרין לא מגעיל כמו פטר ואן האוטן) אחד הספרים המומלצים שלי אני מקווה שגם אתם תהנו ממנו כמוני אתם יודעים מה הקטע שבו פשוט התפרצתי בבכי נוראי שאנשים שראו אותי לא הבינו מה קרה לי כאילו את יודעת שאת קוראת רק ספר נכון אמרו לי
אז הקטע הזה היה הקטע שבו גאס ביקש מהייזל ואייזיק להספיד אותו ואייזיק אמר ביום שיבוא אליי מדענים ויגידו לי לנסות את העיניים הרובוטיות שלהם אני יגיד להם שאני לא מעוניין כי אני לא יכול לראות עולם בלי גאס כמה שזה נשמע מוזר אני גם רוצה שיגידו לי דבר כזה שלא יוכלו לראות עולם בלעדיי בקיצור אחד הספרים מומלץ ביותר

קשה להאמין שדורית רביניאן כתבה את הספר הזה. הוא כה שונה מספריה הקודמים. זהו ספר סתמי ביותר, ללא עושר לשוני וללא תוכן מרתק שאפיינו את כתיבתה בעבר.
הספר מתאר סיפור אהבה משעמם שמתרחש בניו-יורק, בין ליאת-בחורה יהודיה-ישראלית לחילמי-בחור פלשתינאי שהיא פגשה שם. למרות שהספר כתוב בגוף ראשון ומסופר ע"י ליאת, לא הרגשתי שום אמפתיה או הזדהות עם הדמות הזו, שנותרה "פושרת" ו"חיוורת", בלי שום מאפיינים מיוחדים.
גם הגיבור השני- חילמי, שבו ליאת מתאהבת (לדעתי זו התאהבות יצרית ולא אהבה אמיתית) תואר בספר בצורה סטריאוטיפית ובלתי מושכת- הוא מתואר כבחור בעל עור כהה, עם אף מתעקל, שפתיים עבות, שיער מקורזל, לא מגולח, מעשן ושותה הרבה, גר בדירה מאובקת וחדר האמבטיה שלו מסריח מטחב, עצבני ומפוזר ולא יודע לשחות (הזכיר לי אחד מפרקי הסדרה "עבודה ערבית" על ערבים שלא יודעים לשחות) . אפילו ליאת מתביישת במושא אהבתה. היא לא מספרת עליו להוריה שגרים בארץ, וכשהיא נתקלת במקרה בתחנת רכבת בישראלי שהיא מכירה, היא מסתתרת.
נזכרתי בשני ספרים שעוסקים בנושא דומה- של אהבה בין בני דתות שונות והם: "חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל ו"יסמין" של אלי עמיר, אך הם היו כה מרתקים שאין מה להשוות אותם לספר הזה של רביניאן.
הסיפור פה צפוי ולא מעניין. מההתחלה מרגישים שהוא יגמר בצורה לא טובה (והוא אכן נגמר בצורה טראגית). ישנם בספר תיאורים משעממים, שנפרשים על פני עמודים שלמים, על מזג האוויר הקר שפקד את ניו-יורק.
הספר אומנם מעביר את הזמן, אך לא משאיר שום חותם על הקורא.