סבא שלי שעלה לארץ מבוכרה (אוזבקיסטן של היום) בגיל שבע עשרה – בתחילת המאה העשרים – ונפטר בשיבה טובה בגיל תשעים ושש – לפני חמש שנים - סיפר על האפליה בקבלת עבודה. בלשכת העבודה, שנוהלה באותם ימים על ידי המקורבים לצלחת, העבודה, שלא היתה בשפע חולקה, קודם כל לאלה ששם משפחתם הסתיים ב- ביץ או ברג. לאלה שצבע עורם היה כהה יותר היה קשה יותר להשיג עבודה. אני זוכרת שאמרתי לו ממרומי גילי הצעיר שזה ממש לא יתכן ונראה לי, אפילו – איזו יוהרה מצדי – שדמיונו ה- מזרחי – מתעתע בו. האומנם?

לקראת סוף שנות השבעים לחברתי הטובה בתיכון סוף, סוף היה חבר. היא קטנטונת עם שיער זהוב וכפות ידיים עדינות הביאה הביתה בחור גבוה וכהה. אני לא ממש זוכרת מה היה מוצאו, אבל אביה, פליט שואה שידע שנאה ורדיפה, לא הסכים לזיווג הזה. חברתי האהובה נפרדה מאהבתה הגדולה. גם בין אחיה הצעיר ובין חברתו ממוצא תימני, שלמדה אותנו מה זה ג'חנון ומלאווח ,הפריד האב בלי שום היסוס. היתכן?

על זה נסב הספר של אלי אמיר "אהבת שאול". בחור ספרדי דור שביעי בארץ שהורי אהובתו, פליטי השואה, לא רוצים אותו. ועל פלוגת השחורים בה הוא משרת בצבא, ועל הרצון העז של כל אלה שזרקו אותם, או חשבו שהם פחות טובים, להוכיח את עצמם, כולל אותו עצמו.על מדינה בהתהוותה, על חלומות גדולים וציפיות גדולות, ועל חברות ורעות לא מתפשרת, ונאמנות ויותר מכל על אהבה.

בחטיבת הביניים נהוג לכתוב עבודת שורשים. בעקבות העבודה מתכנסים כל ילדי הכתה עם הוריהם לערב שורשים. כשבתי השנייה הגיעה לפרק הזה בחייה העלתה אותם המחנכת לרחבת האודיטוריום. כל אחד שעלה הציג את עצמו ומה המוצא של שני הוריו. המדהים היה שמבין שלושים וחמישה ילדי הכיתה לא היה ולו אחד ששני הוריו היו מאותו מוצא. מה זה אומר?

אני ששני הורי נולדו בארץ והוריהם נולדו אלה בבוכרה ואלה בליטא. נשואה לאיש שלי ששני הוריו נולדו בגרמניה ועלו לארץ עוד לפני שפרצה המלחמה הנוראה ההיא. וילדינו – ארבעה במספר – הם קצת מזה וקצת מזה. האם הם כבר בדור שהמוצא כבר לא באמת יקבע שום דבר? האם כבר נגוז דור המדבר?