אפתח בציטוט שרק בשבילו היה שווה לי לקרוא את כל הספר עב הכרס הנ"ל:
"ברינגטון, לנינגרד, לוגה, לדוגה, לזרבו, אליס איילנד, הרי הצלב הקדוש, המשפחות שאיבדו, האימהות והאבות שאיבדו, האחים לנשק והאחים בדם- כל אלה חקוקים על נשמותיהם ועל פניהם, וכמו הירח הכסוף, כמו יופיטר מעל מאווי, כמו הגלקסיה של פרסאוס, שצבעה כחול, הם נשארים כוכבים שמתפוצצים פנימה, וכשהרוח לוחשת מעל הנהרות מאדימים כולם, מעל הימים והאוקיינוסים, ממלמלים דרך השמים הכסופים...
טטיאנה...
אלכסנדר...
ורק פרש הברונזה דומם."
אחרי ספר מוצלח מאוד, לעיתים נחמד לגלות שיש ספר המשך, ככה היה לי עם הספר הזה.
את "פרש הברונזה" אהבתי מאוד מאוד ולכן החלטתי לרכוש גם את הספר הנ"ל.
כמובן שפחדתי שהספר השני יהיה פחות מוצלח וישאיר לי טעם מריר בפה ולכן ניגשתי עם ציפיות נמוכות.
אז אומנם הספר הנ"ל באמת פחות מוצלח, התיאור לעיתים מתישים (לא כמו בספר הראשון שנהנתי עד מאוד מהתיאורים), כמו-כן הייתי מדי פעם הרגשה שהסופרת יכלה לצמצם עמודים ותיאורים ולשלב את שני הספרים יחד, יש חזרות רבות על הספר הראשון, יותר מדי חזרות שכבר הקורא מרגיש שהוא קורא את אותו הספר אבל בתרגום שונה.
אחרי שצלחתי את המכשולים האלו, הספר היה טוב בעיקר בגלל שחזרתי לדמויות שאהבתי כ"כ, הייתה לי תחושה שאני קוראת על קרובים שאני מאוד אוהבת ואני כבר יודעת סודות רבים, זה הפך את הקריאה למהנה יותר.
הייתה הרגשה שהדמויות התבגרו, התעצבו והתעגלו, ומעגלים נסגרו.
מי שקרא את הספר הראשון, וודאי שם לב כי לסיימונס יש הנאה מרובה מהפיכת הדמויות לבעלי כוחות על אנושיים, טטיאנה הקטנה והשברירית, חוצה את אירופה המעושנת ומצליחה לחלץ את אלכסנדר מהכלא השמור ביותר, קרבות בלתי הגיוניים שאלכסנדר החסין כל (שאפילו דמות אחת מגלה שאם הוא לא היה מדמם היו חושבים אותו לעל אנושי) צולח בהצלחות כבירות, ושאר דברים שהם כמעט בלתי אפשריים- הגיבורים האלו יכולים לעשות הכל.
היה חסר לי השנינות הלשונית, הדמויות שלמדנו לאהוב ולנינגרד, אבל שמחתי לחזור לטטיאנה ואלכסנדר פעם נוספת ולו רק בשביל לקוות שמפה הכל יהיה הרבה יותר קל.
יש ספר נוסף בטרילוגיה הזו, אך אני לא מתכוונת לקרוא אותו, אני לא מאמינה שאפשר יהיה לגבור על פרש הברונזה, לפעמים עדיף לפרוש בשיא.
