את הספר הזה מצאתי במקרה בספריית האוניברסיטה, כשחיפשתי חומר לעבודה שהיה עלי להגיש. כמי שסבתה חולה שנים רבות באלצהיימר, וכמי שעובדת בבית אבות לחולי אלצהיימר זינקתי על הספר כמוצאת שלל רב. ואכן, הספרון הקטן הזה הוא אוצר.
השיחה עם חולי אלצהיימר קשה, הן מבחינה שפתית- המשפטים שלהם לא תמיד ברורים, לעיתים הם חוזרים לשפת אימם שאינכם מבינים ועוד כהנה וכהנה- אבל בעיקר מהבחינה הרגשית. קשה עד מאוד לעמוד מול אדם שהיה עולם ומלואו, וכעת נשמע לעיתים כמשוגע, מדבר לא לעניין ואולי אף לא מזהה אתכם. זה קשה עוד יותר כשמדובר באדם קרוב- הורה, חבר או בן זוג.
הספרון הקטן והצנוע הזה נוגע בכל הנושאים החשובים שעולים בשיחה עם חולי אלצהיימר. יש בו תשובות לשאלות נפוצות, מדריכי "עשה" ו"אל תעשה" ואף הדרכה כיצד להכין ילדים ובני נוער לביקור אצל החולה. כפי שכותבת המחברת במבוא, הספר אינו מיועד לקריאה "מכריכה לכריכה", אלא לעיון, דפדוף, חיפוש תשובות לצרכים העולים מהשטח.
הספר עונה על צורך חיוני עבור משפחות החולים, אך גם מטפלים ואנשי צוות אחרים העובדים עם החולים יפיקו ממנו המון. הוא כתוב בגישה הומניסטית, המכבדת את החולה כאדם, מתייחסת לצרכים הנוכחיים שלו ומסייעת לכל מי שנמצא עימו במגע להיות קשוב ורגיש לצרכים אלה. כמי שמשתייכת לשתי הקבוצות- בת משפחה ואשת טיפול- הרגשתי שהספר נתן לי כלים לספק לחולי האלצהיימר האישיים שלי אוירה תומכת ומאפשרת.
בעיני זהו ספר חובה לכל מי שיש לו נגיעה כלשהי לאלציימר, וזה גם מה שהניע אותי לכתוב את הביקורת הזו- כדי להביא אותו למודעות בין אינספור הכותרים שמציפים אותנו, בין שלל המבצעים הצעקניים והפרסומות ברדיו. קראו אותו, הפנימו אותו. יקיריכם יעריכו את זה.