מישהו לרוץ ולהתבגר איתו
יש זרם שגואה מן הריצה הזו של גרוסמן עם מישהו. מסעיר, כמו תמר הסוערת והאמיצה.
בקלות מרגישים איך רחובות מפוהקים מתעוררים, בנו ומחוצה לנו.
ספר נוטף אהבה אנושית בלתי מתפשרת, תוך הקרבה עצמית שבבסיסהּ אמונה בחיים, או בעצם, בטוב שבחיים. כמו להדגיש כי יש טעם בחיים, גם כשנדמה שהטעם תם.
נכרכתי אחר ההתמסרות המוחלטת של תמר להצלת שי, התמכרותה לפעימת החיים והדיפת החידלון.
נגע בי האומץ והנחישות של אסף למען תמר. אסף, שחושש לבטא את דעותיו (ביחסיו עם רועי), הופך לבעל דעה, לאיש שיחה (עם תאודורה), לבחור שמסוגל להתמודד עם פחדיו (מהבריונים) ומסוגל להתאהב - "אסף התיישב והביט בה (בתמר) ישנה, ולבו התמלא אליה. .. הוא התבונן בה ולא שבע" (311).
וכמובן דינקה, אחח דינקה הרכה הזו, שהיתה הגשר המחבר בין תמר לאסף. שיודעת להתכרבל ולהתמסר לכל ליטוף וריחרוח אף, משותף.
אהבתי את השפה היומיומית הקרובה והמוכרת, הנשזרת ביד אומן במטאפורות ודימויים נפלאים : "ראתה את עיניו מחייכות בתוכן. אדווה קלה בתוך אגמים אפורים נשכחים..."(עמ' 245)
הספר מצייר את בעיית הסמים כאינה בעייתו הפרטית של המכור אלא של כל הסובבים אותו. הן אלה שאכפת להם ממנו והן של החברה כולה. כאן הגיבורים יוצאים בוגרים ומחוזקים מה שלא תמיד יש לחברה די כוח או אומץ, להתמודד עם הקשיים כפי שיש לתמר.
עבר בי רטט מורגש בתחושה של ספיגת פרפורי צחוק דרך עמוד השדרה, כאשר תמר ואסף ישבו גב אל גב, והוא לא הבין איך זה שהוא ממשיך לשבת כך כשהגב שלו עולה באש : )
גרוסמן, איזה תיאור לבעירה הזו בכל פעימה שבלב.
ומשהו על קסמה של שתיקה אוהבת:
"הם הלכו על שפת הכביש, ואח"כ ירדו אל העמק, עוזרים זה לזה במקומות הקשים,
מוצאים תירוצים לגעת, להאחז.
הם כמעט לא דיברו.
תמר חשבה שהיא עוד לא פגשה אדם שכ"כ נוח לה לשתוק איתו".
את העמוד בו מלים אלו מתנגנות, ודאי תגלו בעצמכם :)
קריאה אוהבת
כּנרת~~
