למרות כל ההייפ, מדובר בשורה התחתונה בספר ניו אייג' שיש בו יותר תיאורים של ה-OCD של הכותבת (החלק שבו היא כותבת שכחלק מאובססיית הסדר שלה היא נהגה לזרוק חפצים לאחים שלה בלי ידיעתם - חפצים שהם אח"כ חיפשו! - שבר אותי) מאשר עצות תכל'ס. מיועד לאנשים נטולי ציניות שמסוגלים לברך את הבית שלהם לשלום, להודות לתיק שלהם על עבודתו הקשה ולברר האם כל חפץ וחפץ מעורר שמחה בלבם. לא מפליא אותי שמדובר ברב מכר בקרב האמריקאים הקיטשיים וחובבי הטרנדים. כמו כן, בספר היא מתארת אנשים מכורים לחפצים ואגרנים ברמות מתקדמות (50 חבילות של ניילון נצמד???) ואולי עבורם זה היה המפלט האחרון. בעיניי אין בו בשורה גדולה לאדם הסביר שמחפש לעשות סדר בבלגן למעט כמה עצות פרקטיות שיכלו להכנס בשלושה עמודים מקסימום. נתתי לספר דירוג של שני כוכבים כי אני מודה שהוא עשה לי חשק מסוים לזרוק ולמיין את החפצים שלי, אבל בהחלט לא להתחיל לנהל איתם שיחות נפש.

למרות כל ההייפ, מדובר בשורה התחתונה בספר ניו אייג' שיש בו יותר תיאורים של ה-OCD של הכותבת (החלק שבו היא כותבת שכחלק מאובססיית הסדר שלה היא נהגה לזרוק חפצים לאחים שלה בלי ידיעתם - חפצים שהם אח"כ חיפשו! - שבר אותי) מאשר עצות תכל'ס. מיועד לאנשים נטולי ציניות שמסוגלים לברך את הבית שלהם לשלום, להודות לתיק שלהם על עבודתו הקשה ולברר האם כל חפץ וחפץ מעורר שמחה בלבם. לא מפליא אותי שמדובר ברב מכר בקרב האמריקאים הקיטשיים וחובבי הטרנדים. כמו כן, בספר היא מתארת אנשים מכורים לחפצים ואגרנים ברמות מתקדמות (50 חבילות של ניילון נצמד???) ואולי עבורם זה היה המפלט האחרון. בעיניי אין בו בשורה גדולה לאדם הסביר שמחפש לעשות סדר בבלגן למעט כמה עצות פרקטיות שיכלו להכנס בשלושה עמודים מקסימום. נתתי לספר דירוג של שני כוכבים כי אני מודה שהוא עשה לי חשק מסוים לזרוק ולמיין את החפצים שלי, אבל בהחלט לא להתחיל לנהל איתם שיחות נפש.

למרות כל ההייפ, מדובר בשורה התחתונה בספר ניו אייג' שיש בו יותר תיאורים של ה-OCD של הכותבת (החלק שבו היא כותבת שכחלק מאובססיית הסדר שלה היא נהגה לזרוק חפצים לאחים שלה בלי ידיעתם - חפצים שהם אח"כ חיפשו! - שבר אותי) מאשר עצות תכל'ס. מיועד לאנשים נטולי ציניות שמסוגלים לברך את הבית שלהם לשלום, להודות לתיק שלהם על עבודתו הקשה ולברר האם כל חפץ וחפץ מעורר שמחה בלבם. לא מפליא אותי שמדובר ברב מכר בקרב האמריקאים הקיטשיים וחובבי הטרנדים. כמו כן, בספר היא מתארת אנשים מכורים לחפצים ואגרנים ברמות מתקדמות (50 חבילות של ניילון נצמד???) ואולי עבורם זה היה המפלט האחרון. בעיניי אין בו בשורה גדולה לאדם הסביר שמחפש לעשות סדר בבלגן למעט כמה עצות פרקטיות שיכלו להכנס בשלושה עמודים מקסימום. נתתי לספר דירוג של שני כוכבים כי אני מודה שהוא עשה לי חשק מסוים לזרוק ולמיין את החפצים שלי, אבל בהחלט לא להתחיל לנהל איתם שיחות נפש.

למרות כל ההייפ, מדובר בשורה התחתונה בספר ניו אייג' שיש בו יותר תיאורים של ה-OCD של הכותבת (החלק שבו היא כותבת שכחלק מאובססיית הסדר שלה היא נהגה לזרוק חפצים לאחים שלה בלי ידיעתם - חפצים שהם אח"כ חיפשו! - שבר אותי) מאשר עצות תכל'ס. מיועד לאנשים נטולי ציניות שמסוגלים לברך את הבית שלהם לשלום, להודות לתיק שלהם על עבודתו הקשה ולברר האם כל חפץ וחפץ מעורר שמחה בלבם. לא מפליא אותי שמדובר ברב מכר בקרב האמריקאים הקיטשיים וחובבי הטרנדים. כמו כן, בספר היא מתארת אנשים מכורים לחפצים ואגרנים ברמות מתקדמות (50 חבילות של ניילון נצמד???) ואולי עבורם זה היה המפלט האחרון. בעיניי אין בו בשורה גדולה לאדם הסביר שמחפש לעשות סדר בבלגן למעט כמה עצות פרקטיות שיכלו להכנס בשלושה עמודים מקסימום. נתתי לספר דירוג של שני כוכבים כי אני מודה שהוא עשה לי חשק מסוים לזרוק ולמיין את החפצים שלי, אבל בהחלט לא להתחיל לנהל איתם שיחות נפש.

למרות כל ההייפ, מדובר בשורה התחתונה בספר ניו אייג' שיש בו יותר תיאורים של ה-OCD של הכותבת (החלק שבו היא כותבת שכחלק מאובססיית הסדר שלה היא נהגה לזרוק חפצים לאחים שלה בלי ידיעתם - חפצים שהם אח"כ חיפשו! - שבר אותי) מאשר עצות תכל'ס. מיועד לאנשים נטולי ציניות שמסוגלים לברך את הבית שלהם לשלום, להודות לתיק שלהם על עבודתו הקשה ולברר האם כל חפץ וחפץ מעורר שמחה בלבם. לא מפליא אותי שמדובר ברב מכר בקרב האמריקאים הקיטשיים וחובבי הטרנדים. כמו כן, בספר היא מתארת אנשים מכורים לחפצים ואגרנים ברמות מתקדמות (50 חבילות של ניילון נצמד???) ואולי עבורם זה היה המפלט האחרון. בעיניי אין בו בשורה גדולה לאדם הסביר שמחפש לעשות סדר בבלגן למעט כמה עצות פרקטיות שיכלו להכנס בשלושה עמודים מקסימום. נתתי לספר דירוג של שני כוכבים כי אני מודה שהוא עשה לי חשק מסוים לזרוק ולמיין את החפצים שלי, אבל בהחלט לא להתחיל לנהל איתם שיחות נפש.

למרות כל ההייפ, מדובר בשורה התחתונה בספר ניו אייג' שיש בו יותר תיאורים של ה-OCD של הכותבת (החלק שבו היא כותבת שכחלק מאובססיית הסדר שלה היא נהגה לזרוק חפצים לאחים שלה בלי ידיעתם - חפצים שהם אח"כ חיפשו! - שבר אותי) מאשר עצות תכל'ס. מיועד לאנשים נטולי ציניות שמסוגלים לברך את הבית שלהם לשלום, להודות לתיק שלהם על עבודתו הקשה ולברר האם כל חפץ וחפץ מעורר שמחה בלבם. לא מפליא אותי שמדובר ברב מכר בקרב האמריקאים הקיטשיים וחובבי הטרנדים. כמו כן, בספר היא מתארת אנשים מכורים לחפצים ואגרנים ברמות מתקדמות (50 חבילות של ניילון נצמד???) ואולי עבורם זה היה המפלט האחרון. בעיניי אין בו בשורה גדולה לאדם הסביר שמחפש לעשות סדר בבלגן למעט כמה עצות פרקטיות שיכלו להכנס בשלושה עמודים מקסימום. נתתי לספר דירוג של שני כוכבים כי אני מודה שהוא עשה לי חשק מסוים לזרוק ולמיין את החפצים שלי, אבל בהחלט לא להתחיל לנהל איתם שיחות נפש.