ספר טוב שעשה לי רע.

אמנם קראו אותו הרבה וכתבו עליו הרבה ואין לי איזו שהיא הארה חדשה בנושא אבל יש לי צורך לשתף, שלא לומר- לפרוק מעלי, את משאו של הספר הזה.

למרות שבע מאות ומשהו עמודיו ולמרות החופש הגדול על שלל העיסוקים הכרוכים בו, קראתי את 'איזון עדין' בפחות משבוע, כשבמאת העמודים האחרונים, עת התחוור לי מה עומד לקרות, הפסקתי ליומיים כדי לאזור כח ולהתמודד עם המשך הקריאה.

האם זהו האיזון העדין בין תקווה לייאוש? על כל קוביית שוקולד שזוכים ללקק מקבלים 'פטיש חמש קילו' בראש? לא עסקה הוגנת במיוחד.

התנודות בין אותם רגעים ספורים של שמחה פשוטה לבין הפורענויות המתרגשות על הגיבורים מיד אחריהם, העמידו במבחן את האלסטיות שלי כקוראת מזדהה. כמה אפשר לסבול?
אם זוהי הודו, אני משאירה אותה לאחרים. אני מעדיפה את השחיתות, הבירוקרטיה, הכאב, הקושי והיאוש, גזורים לפי מידתי, כאן.

וכפי שציינתי, לפני שסיימתי לקרוא- הספר הזה מוציא את כל החשק להתלונן. על מה כבר אפשר להתלונן אחרי שקוראים את כל הקורות את אישוואר ואומפרקש? אני מקווה שהאפקט מדכא התלונות הזה יחלוף עוד יום יומיים.

פרט לסבל, הספר כתוב היטב, סוחף, מעורר הזדהות ומותיר משקע.