במשך שליש מהספר חשבתי שאני ממש נהנית, ואז פתאום תפסתי את הפרנציפ: כל ה"מתח" שהספר מתהדר בו, אינו אלא טריק פשוט וזול שהמחבר טוחן לעייפה, והוא: שיבוץ תאומיו הספרותיים של המשפט הטלויזיוני הידוע "חכו איתנו עד לסיום הפרסומות..." בסיום כל פסקה.
לאורך כל העלילה, עיני הגיבורים "ייקרעו לרווחה מתדהמה", ואנחנו נתבקש להמשיך לקרוא בשקיקה עוד שני פרקים לפחות כדי לדעת למה (אז אל תלכו לשום מקום...) רק כדי לגלות שזה לא היה שווה אפילו הרמת גבה. אבל למי יש זמן לשים לב לזה כשהרוק בפיו של הגיבור שוב יבש, ועיניו שוב כמעט יוצאות מחוריהן...
בסך הכל מדובר בסיפור בלשי ברמת סיבוכיות המתאימה לגילאי בית ספר יסודי, מן "חפש את המטמון" פשטני, שנותן לך הרגשה שאתה מאוד חכם כי אתה עולה על חלק גדול מהפתרונות עוד לפני שהגיבורים המלומדים מצליחים להמם זה את זו במוחם החריף.
כאמור, על מנת להחזיק מתח, הספר זרוע בטיזרים מלאכותיים בסגנון "לו רק ידע מה מחכה לו" או בביטויים: "ליבו צנח", "דמו קפא" "עורו סמר", אחרי כל שני משפטים, ללא הצדקה עלילתית ראויה. מה שמעצבן עוד יותר שבניגוד צורם לכל המתח המלאכותי הזה שהמחבר זורע ללא טעם וללא חן, הדיאלוגים שהוא שם בפי גיבוריו כה רגועים ונינוחים, מלאי הסברים ומפורטים באופן שלא היה מבייש מתכון טוב לעוגה. כאשר אחד מהגיבורים עולה על משהו, הוא לא מיד אץ-רץ לשתף את חבריו בתגליתו המרעישה, חלילה, אלא הוא מוצא את הזמן לרמוז להם רמזים ולכוון אותם למציאת הפתרון בעצמם (כמו גדולים!), וגם לאחר שכולם כבר הבינו, הם ימשיכו עוד לטחון את התגלית לפרטי פרטים ולא ינוחו ולא ישקטו עד שישמעו את צלילי נפילות האסימונים במוחם של האיטיים שבקוראים, כאילו לא רק לפני רגע הובהר לנו שעתיד הנצרות כולה, לא פחות, מוטל כאן על כף המאזניים וצריך למהר.
הערך המוסף, כנראה, של הסיפור הבלשי הרדוד הזה הוא באינפורמציה למכביר שהוא מפציץ בו את הקורא – בנוגע לדת הנוצרית ואמנות קלאסית. זו גם הסיבה היחידה לדעתי שבכל זאת אולי כדאי לקרוא אותו, אבל גם הסיבה הזו היא רעועה משהו לאור מה שהסתבר לי בדיעבד, שרוב תגליותיו "המדהימות" של הסופר לא מחזיקות מים, ומבוססות על מסמכים מזויפים או תיאוריות לא מוכחות.
