רומן נחמד. מעניין להיחשף להסטוריה ולאווירה באירן בתקופת השאה. הגורליות האכזרית של החיים.

מי מאיתנו לא כתב פעם יומן סודי? אני הייתי מאלה שכתבו כל ערב – עולם קטן של חוויות, רגשות וסודות ששייכים רק לי.

הספר הזה נשען בדיוק על הרעיון הזה, אבל בפועל – זה ממש לא הסיפור המרכזי שבו.

למרות השם המסקרן, היומנים הם רק טריגר לעלילה. הקסם האמיתי של הספר נמצא דווקא בדמויות שמאכלסות אותו ובמערכות היחסים ביניהן.

הספר עוקב אחר ג'קס סאתרלנד, שמנהלת חנות ספרים בעיירה פסטורלית בקליפורניה – חנות השוכנת באחוזה ויקטוריאנית והפכה לחלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית. אחד האלמנטים הייחודיים בה הוא קיר מסתורי עם תיבות דואר, בהן תושבי העיירה שומרים את היומנים האישיים שלהם.

כשבמהלך שיפוצים נמחקים השמות שעל התיבות, ג'קס נאלצת להציץ ביומנים כדי להשיב אותם לבעליהם – ומהר מאוד מתברר שלפעמים סודות עדיף היו נשארים סגורים.

לצד זה, העלילה מתפתחת סביב חייה האישיים של ג'קס – גירושיה, ילדיה, מערכת היחסים עם אחותה ריילי, והניסיון שלה למנוע ממנה לעזוב את העיירה.

הספר עוסק במערכות יחסים משפחתיות, בהזדמנויות שניות וברומנטיקה נקייה, בלי דרמות כבדות או עומק פסיכולוגי מורכב – אלא בגישה נעימה וקלילה.

לאורך הסיפור.

מצד שני, העלילה צפויה יחסית, ולא באמת שוברת תבניות – אבל אולי זה גם חלק מהקסם שלה.

יש ספרים שקוראים בשביל העלילה, ויש כאלה בשביל האווירה וזה לגמרי אחד מהם.

בשורה התחתונה:
ספר נעים וקליל שמאפשר הפוגה מהשגרה – לא כזה שיישאר איתכם הרבה אחרי, אבל בהחלט כזה שכיף להעביר איתו כמה שעות.

אני מבין את מעמדו ההיסטורי הנכבד של ״ג׳יין אייר״, ובוודאי את המהפכנות שלו ביחס לתקופה שבה נכתב. עם זאת, הייתי נזהר מלהשוות את עוצמתו הספרותית לעוצמתם של כל הסופרים והסופרות בני זמנה של ברונטה. מה שלא ניתן להטיל עליו ספק הוא המהפכנות של הספר: הרעיונות שהוא מציג, ההצעות שהוא מציע, והמתינות שהוא מבקש לצד הקיצוניות שהוא מעז לחשוף. בעיניי, החולשה המרכזית שלו נמצאת דווקא במנגנון העלילתי. יש בו איכויות כמעט קולנועיות, ולעיתים נדמה שהמצבים הדרמטיים, צירופי המקרים והגילויים המלודרמטיים נוצרים כדי לשרת את דמותה של ג׳יין ואת הנרטיב הרעיוני, יותר מאשר מתוך הכרח ריאליסטי מלא. החיים אמנם מלאים בסוריאליזם ובמצבים סוריאליסטיים, אבל ריאליזם לא יכול תמיד להחפיף את המציאות לטובת דמות ראשית. ועדיין, אני לא אשקר: זה אחד הספרים היחידים שקראתי שגרמו לי ממש להיחנק תוך כדי קריאה.

העוצמה הגדולה ביותר של הספר נמצאת בשיחה שהוא מקיים בין דת לבין אהבה כל אהבה שהיא: אהבה זוגית, אהבה משפחתית, נישואין, אחווה, חברות, אהבה לאלוהים, אהבה לעולם, וגם הקשר שבין אהבה למוות. ברונטה אינה מציגה את הדת כדבר שאפשר פשוט לוותר עליו; להפך, יש בה יותר מדי טוב מכדי שהרע יבלע אותה לגמרי. אבל איפה הגבול? האם להתמסר לדת, או לתת לה להיות מצפן מוסרי בלבד? וגם כשהדת היא מצפן מוסרי, איפה המקום לאהבה? האם אהבה יכולה להתקיים כשהמוסר הדתי תובע ממנה לוותר על עצמה? בעיניי, כאן ״ג׳יין אייר״ הופך לאחד הרעיונות הגדולים שעדיין לא מומשו באופן מוחלט גם כמעט מאתיים שנה אחרי: האמצע שבין הדת לאהבה אינו כניעה, אלא תיקון. וג׳יין, כאישה וכסובייקט מוסרי, היא זו שמכריחה גם את האהבה וגם את הדת לעבור את התיקון הזה. השפעה היא לא תכונה גברית, כשכניעות היא תכונה נשית. השפעה היא תכונה שיכולה להיות נשית כמו שהיא יכולה להיות תכונה גברית, ואין קשר בין תכונה לבין מגדר, בין פרפמטיביות לבין הגדרה מינית, כך אמרה הסופרת יותר מידיי זמן לפני ג׳ודית באטלר.