קוקטייל משובח (עם מטריה קטנה או בלי, זה נתון להעדפתו של כל קורא) שלא לוקח ברצינות לא את הסיפור, לא את הגיבורים ולא אותנו הקוראים, ואין בכך זילזול, נהפוך הוא – זהו חיוך עצמי מאוזן לאוזן. שילוב אסוציאטיבי בלתי אפשרי (ועם זאת חי ובועט) של "אמיל" (-בהתבגרותו... של אסטריד לינדגרן) של "איילת המטיילת" (רינת הופר) של מר גרדינר (להיות שם/יז'י קושינסקי) או אם תרצו של פורסט גמפ- כפי שכתבה בלו-בלו והחייל האמיץ שוויק אף הוא כדבריה של בלו בלו ואולי עוד כהנה וכהנה ספרים שלא קראתי עדיין.
הסופר, באמצעות "אלן קרסון", הזקן החביב, חובב הי"ש (הרואה בו פתרון לכל סכסוך, כולל הסכסוך הישראלי-פלשתיני) שנקלע שלא באשמתו לליבם של מאורעות המעצבים היסטוריה ואומות (והופך משום מה בשלב הרוסי שלו ל"אלן עימנואל" ולא הבנתי איך ולמה) לוקח אותנו לקצוות, בודק את הגבולות שלנו (ולפי הביקורות כאן, אצל לא מעט מהקוראים הוא חצה את הגבול) ומשחק בהם כמו בגומי – מותח עוד קצת.
באופן מפתיע, לא התבלבלתי ואף שן לא נשברה לי עם השמות הזרים וזה מוכיח עד כמה הספר זורם וקריא ואוניברסלי, למרות הכל. גם התרגום של רות שפירא התגלגל לו וזרם השתלב ולא גרע (ובעצם, הוסיף גם הוסיף) לתענוג.
אשר על כן, מדוע הסתפקתי ב4 כוכבים בלבד?
בשל הסוף, הסיום, הסיומת...
כבר אמרו לפני, כגודל הציפיות, כן האכזבה. ספר זה בהחלט יצר אצלי ציפיות וכגודלן (וגם אם לא ממש כגודלן) גודל האכזבה. עם זאת, סיימתי את הספר כשבריאותי הייתה רופפת קמעא ואולי זה עמד בבסיסה של אכזבה זו.
אם אתם בתקופה שהכל כבד לכם, אתם לוקחים את עצמכם ברצינות רבה מדי, או סתם בא לכם לחייך מאוזן לאוזן (אם כי בהחלט לא לצחוק עד דמעות - וזה לא ממעיט מערכו של הספר, נהפוך הוא) , נסו את הספר הזה. רצוי עם קוקטייל צבעוני עם מטריה קטנה או סתם קשית צבעונית ומתפתלת ליד...
---