כילדה שחייה במאה העשרים ואחת, ובהחלט מרגישה שייכת אל התקופה הזאת, היה לי קצת קשה לחשוב על בכלל לקרוא את הספר הזה.
אבל כשהמורה טוחנת לך במוח לקרוא אותו יותר מ-3 פעמים, אתה מבין שאתה חייב לקרוא אותו, או שהיא תמשיך לקרצץ.
-
אז כמו כל טמבלית קטנה שחושבת שהיא תצליח לעבוד על המורה, תכננתי לקרוא את ה-20 עמודים הראשונים ואת ה-20 עמודים האחרונים.
ממש לא תיכננתי, שאני אסחף אחרי הספר הזה כמו לא יודעת מה.

שורה אחרונה :
*ספר מקסים שמנוסח בצורה מדהימה. לא מיועד לכל אחד, רק לאנשים סבלניים חובבי תיאורים מייגעים וארוכים (להזכירנו: זוהי אנגליה של המאה ה-19!) D:
בכל מקרה, בהחלט מומלץ!

שני סיפורים מצויינים.
ד"ר ג'קיל ומסטר היד, היה כמובן סיפור מפורסם ביותר.
כל הזמן שמעתי עליו גרסאות שונות וכבר רציתי לקרוא אותו.
הטעות הגדולה שלי הייתה שהתחלתי לקרוא אותו לפני השינה, ובסוף הייתי צריכה למשוך את השמיכה עד למעלה כדי לא לפחד..(:
רוברט לואיס סטיבנסון, ממש החיה את הדמויות מול עיניי.
הצורה שבה תיאר את מסטר היד - שמשהו בו היה מעוות ואיש לא הצליח להבין מה זה, שהוא גרם לכולם רתיעה.
בעצם, לא ראיתי את מסטר היד. לא היה כתוב מה צבע העיניים שלו, או אם יש לו תלתלים.
אבל מה שהוא כתב הספיק בדיוק, כדי להפוך אותו לדמות מפלצתית ומפחידה. אי ידיעה מפחידה ומעוררת אימה.
חוסר הוודאות שבספר, האימה של שאר הדמויות, הכל היה מתואר בצורה כל כך מושלמת, כל כך מדהימה וכִשרונית.
רוברט לואיס סטיבנסון הוא גאון ; שהצליח לכתוב ככה.
חבל שהכל עסק אך ורק במספר דמויות ספורות. בעיניי זה היה חסר. הכל סבב סביבן.
קתץ התאכזבתי מהצורה שהסיפור נגמר. מכתבי הידווי - וזהו. נשאר כמו חלל. זה לא היה הסוף שלו ציפיתי.
אולי זו דרך "לתת לקורא להחליט את הסוף שהוא רוצה", אבל אני לא יכולתי להחליט איזה סוף אני רוצה.
~
השד בבקבוק. איזה שם מעורר אימה !
הסיפור היה מפחיד, גם כן. כתוב בצורה נהדרת, אבל לדעתי - פחות מושקע מד"ר ג'קיל ומיטר היד.
לפחות כאן הסוף היה טוב ^^