פעמים אין-ספור אנו מחלקים את התרבות שאנחנו צורכים לאיכותית ולא איכותית, ולרוב המדד – אם מדובר בתכנית בטלוויזיה, ספר, הצגת תיאטרון או כל דבר אחר- הוא תחכום היצירה. אנו נוטים להעריך, כמעט אוטומטית, יצירה בעלת רבדים ומשמעויות רבות, אך לעיתים דווקא יצירות מסוג זה, מתחת לכל השכבות בעצם לא אומרות כלום. הללו את הפילוסוף הנצחי שהוגה את דעותיו המרתקות אך חסרות הסוף, אך לפעמים הגאונות נתונה דווקא אצל אלה שיודעים להגיד מעט אבל לעשות בצורה טובה כל כך שאי אפשר שלא להעדיפם על מאריכי הדפים.

דוגמא לכך היא כתביו של דניאיל חראמס הוא סופר רוסי מן המאה ה-20 שכתב בעיקר שטויות והוצא להורג על ידי משטר סטאלין בגלל כתביו – שירים, סיפורים וקטעי-חיבור קצרים ומבדחים. לרוב חסרי פואנטה ללא הגדרה או עומק ברור, שלהם מכנה משותף אחד גדול – המוות השורר מעליהם, מציץ מכל פינה בהומור מקאברי, אכזרי ומזעזע. באחד הסיפורים זה הנגר שמחליק עד שלא נותר לו פרצוף, ובשיר אחד מפציר המחבר בזקנה לעזוב את הציוויליזציה, ללכת לשדות ולהירקב שם. ממבט ראשון בספר המאגד את יצירותיו, אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף, אין שום עומק. וגם ממבט שני. סיפורי-סתם, אבל סיפורי סתם שכתובים ביד אמן, כך שמתוך כל הסתם הזה וההומור מתבהרת המציאות הקשה של ימי סטאלין.