מי שלא חווה את זה לא יבין- את תחושת האושר שמתפשטת בך ברגע שחניכה מספרת לך סוד, שלא סיפרה לשום חברה שלה. את הרגעים בהם הצלחת להביא חניכה, שהיתה עד עכשיו שקטה ומופנמת, להשתתף במשהו שהיא כל כך רצתה להשתתף בו, אבל התביישה, או שהצלחת לגרום לה לדבר עם מישהי שלא מקבוצת החברות שלה. את היומולדת שחניכות חוגגות לך, וקונות לך בלונים וכותבות לך במחברת ברכות. את הרגע שהצלחת לפשר בין שתי בנות 12 שרבו ריב כזה שלא יביש זוג גרוש. את כל הקשיים בדרך להגיע למטרה שהצבת לעצמך עבור חבורה של בנות טרוריסטיות בנות 12, ואת התחושה שאתה מבין שאתה מצליח. שאני כמו אחות גדולה, שאפשר גם להתקשר ולדבר איתה אחר הצהריים. את החניכות שבמחנה נפרדות ממני בדמעות, וקונות לי ביחד כולן מתנה. והרגע העצוב הזה שהן עולות על האוטובוסים ואת יודעת שלא תדריכי אותן יותר שנה הבאה, את הבנות האלה שלפעמים את מכירה יותר טוב מעצמך, וזה צובט לך בלב.
כבר יותר מחצי שנה שאני לא מדריכה בצופים, וזה חסר לי כמו אוויר לנשימה. יהיו אנשים שיחשבו שאני מתייחסת לכל העניין הזה יותר מידי ברצינות, ומה כבר הביג דיל, ומי ישמע מה עשיתי כבר. אבל ברגע שהתחלתי להתעסק בזה- גם ברגעים הקשים ביותר (ותאמינו לי שהיו לא מעט)- פשוט התאהבתי בחינוך. העובדה שהיתה לי הזכות לחנך, הזכות להשפיע בצורה הכנה ביותר, לא מובנית מאליו כלל עבורי. לקח לי הרבה יותר מידי זמן להבין שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה לשלב את שתי האהבות הכי גדולות שלי, חינוך ומוזיקה, וללמד. גם היום לפעמים קשה לי לומר את זה בקול. זאת חלקת האלוהים הקטנה שלי, ולא תמיד אני רוצה שאנשים יציצו אליה.
הספר הזה, שקצר מחמאות מקיר לקיר (ולא סתם), לא מנסה להסתיר לרגע את העובדה שהוא כאן כדי לחנך. הנושא הרגיש שהוא בוחר לעסוק בו לא נבחר סתם, ואני לא אתפלא למצוא אותו מופיע ברשימות של משרד החינוך. הוא כאן כדי להעביר מסר ברור ותקיף, הוא כאן כדי לשנות, וזה כבר משהו ששווה להעריך. מי היום כותב ספר כדי לשנות משהו ולא כדי סתם לבדר? הספר הזה חריג בנוף הספרים שנכתבים היום.
אין מה לומר, למרות שהגעתי לספר הזה עם ספקות, התאהבתי. ובאמת קשה שלא להתאהב. הספר כתוב בעדינות, כנות ורגישות עד אין קץ. זה ספר שהיית רוצה לחבק את כל הדמויות שבו. יש בו כמה פנינים אמיתיות. הוא מאוד אנושי, ומצחיק לעיתים, ומרגש פעמים רבות. כל כך קל לשקוע בו, ולמרות שהוא לכאורה עוסק בנושא כבד, הוא קל כמו האוויר. כבר שנה הוא יושב בספריה שבחדר שלי ולא נגעתי בו. היום, אחרי שקראתי, אני פשוט יודעת שהוא יהפוך להיות אחד מהספרים שאני קוראת בהם שוב ושוב.
למרות הכל, הספר מתקשה לצאת מההגדרות ומהתבניות שמוכתבות לו מראש, ואי אפשר להתכחש לזה שבכל רגע שקראתי בספר הייתי מודעת לעובדה שאישה מבוגרת כתבה אותו, וזה לא ילד בן 10 שמדבר אלי מהדפים. יש כאן תובנות של אדם בוגר עם ניסיון חיים, וזה לא משכנע שאנחנו קוראים את זה מילד בן 10, וגם לא ממתבגר בן 15. נקודות המבט שהן לא של הדמות הראשית סובבות הרבה יותר מידי סביבה, וזה מפריע.
כל זה מתגמד לעומת המעלות של הספר. כי הרבה יותר מכמה שהספר הזה מקסים, הוא חשוב. בחיים לא הכל מסתיים על הצד הטוב כמו בספר, המחברת יודעת את זה, והמסר זועק מכל מילה ומכל משפט: תשנו.
יש לנו כוח. אולי זאת אשליה של צעירים, אבל ככה אני חושבת. שאנחנו יכולים לשנות, שאנחנו יכולים לחנך לאהבה עיוורת, לקבלה בלי היסוס, להבנה כנה, לחברות אמיתית. תעשו את זה, אומרות המילים בספר הזה. אנחנו חיים בחברה צרה, מאיימת, חשוכה לעיתים. אבל יש לנו את הכוחות לשנות את זה, גם אם לא תמיד יש לנו את הכלים. לא פעם אמרו לי: "אבל מה אני כבר יכול לעשות? אני לא באמת יכול לשנות את העולם." זה לא נכון, אנחנו יכולים, אנחנו פשוט בוחרים להאמין שאנחנו לא. אם תשפיעו על הסביבה הקרובה שלכם זה כבר משהו. זה הרבה יותר ממשהו. אנחנו יכולים להיות טובים יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו. מעשים טובים מתפזרים כמו אבקה. וכמו שלחושך קל להתפשט, כך גם לאור.
"חינוך הוא הנשק החזק ביותר איתו אפשר לשנות את העולם"
אני באמת ובתמים מאמינה במשפט הזה בכל ליבי.
